"מי היה מאמין שאתנדב מרצוני לרדת עם הכלב?"

אז איך מוצאים אתכם הימים המוזרים האלה? אין ספק שאנחנו נמצאים בעיצומו של אירוע מתגלגל שעוד רגע מגלגל אותנו יחד איתו (וסביר להניח שבקרוב בהחלט יהיה יותר קל להתגלגל, עם האכילה הבלתי נגמרת בימים האחרונים) התמהיל הזה הוא אכן לא פשוט. אבל כמו החיים עצמם, גם הוא מביא איתו הכל מהכל וכהרגלו תמיד עולה על כל דימיון. אז כמה הגיגים מהימים שלי, בהם גם הילדים, ארבעה במספר במקרה שלי, מתגלגלים בבית בדיוק כמו האירוע.

1. נכון שאנחנו לא יוצאים מהבית, אבל היי! לא להכין סנדוויצ'ים בבוקר זה פרייסלס; פעם, בעבר, מזמן, בכל בוקר המטבח שלנו היה נראה כמו מפעל קטן של ארומה. המשוואה של ארבע קופסאות פלוס פירות פלוס ירקות פלוס כריכים כפולים לימים ארוכים אל מול סגר בבית איכשהו מתאזנת.

2. וגם חולצות בית ספר; מי מכם שלא התעורר בזיעה קרה בשתיים לפנות בוקר בידיעה שהוא שכח להעביר למייבש ואין חולצות בית ספר למחר, לא יודע בהלה מה היא. עם כל הכבוד לקורונה.

3. בכלל, החיים עברו להילוך איטי יותר; אני מרגישה שעברנו מאוטומטי לידני. הבקרים הפכו ארוכים יותר, איטיים יותר, רגועים יותר. שמתי לב שאני עושה דברים לאט יותר, אוכלת לאט יותר, שותה לאט יותר, נושמת לאט יותר. פתאום קלטתי שהחיים שלי התפשטו משכבות הלחץ, שלא הבנתי עד כמה כיסו אותם.

4. וזה נראה מאד טבעי; פעם, בעבר, מזמן, ביום הראשון בו נכנסנו למציאות נטולת מסגרות חינוכיות, ירדתי עם הקטנים שלי לפארק (הגדול, הרחב והמאפשר מרחק נגיעה). השמש זרחה אז, והורים עם ילדים טיילו בו בשקט. חלקם ישבו עם לפטופים כשהילדים רצו בדשא, חלקם ישבו על שמיכת פיקניק. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל זה הרגיש מאד לא מוזר, מאד טבעי ואפילו הגיוני.

5. פחות הגיוני זה התיק שלקחנו איתנו; במבה, תפוח חתוך, מים, בקבוק אלכוג'ל, מגבונים היגיינים, ספרי חיטוי ושאר מוצרי ניקוי שסימן גולגולת מוטבע עליהם.

6. ואם חשבתם שלא כל כך נעים לראות גן סגור, מבטיחה לכם שגן שעשועים סגור זה הרבה יותר לא נעים. הגינה שלנו, שאני חברה בה כבר למעלה מ-13 שנה, ביתנו השני, הפכה נטושה ודוממת. מוזר ממש. ומדכא.

7. ידעתי שיבוא יום שישתלם לי שיש לי ארבעה ילדים. "וואו, ארבעה ילדים?! איזה קשה זה!" הם אמרו, "איך עושים את זה עם ארבעה?" הם אמרו, והנה, עכשיו יש לי שתי בייביסיטריות מושלמות שמתקתקות את הבית ושניים קטנים שמעסיקים זה את זו עדלאידע. תודה.

8. ולכן גם לוח התכנון השבועי שלנו נראה נהדר; ביום הראשון ישבנו חגיגית, חילקנו תפקידים וכתבנו הכל בלוח תכנון שבועי: הגדולה אחראית על קיפול כביסה וארוחות צהריים, השנייה על הכלים, ארוחות בוקר ויצירות לקטנים, הקטנים על האכלת הכלב וסידור הסלון ואבא, שבאופן מפתיע עד הזוי ממשיך בשגרת חייו, הפך לאחראי ארוחות ערב ומקלחות. זה לקח לה שנייה, אבל אז הגדולה עלתה עליי. "אמא, את בעצם לא עושה כלום". סליחה? ומי מנהל את כל זה? יש דרג ויש דרג. ושהדרג הזוטר לא יתבלבל.

9. עכשיו רק נשאר להבין מה עושים איתו, עם הלוח הזה; ביום הראשון הכל נראה נהדר, עבד פיקס. פיצחתי את השיטה, אמרתי לעצמי, אני אוכלת את זה בלי מלח, עפתי. ביום השני וואו, זה ממש סטארטאפ. איך לא עשינו את זה קודם? אין, אין על חינוך ביתי. ביום השלישי - פאק, הם שוב רעבים? זה הגיוני שהכל נופל להם על הרצפה כשהם אוכלים? זה תקין שהם עדיין לא למדו לנגב לבד? פתאום קלטתי שכבר תקופה ארוכה לא ניגבתי ישבנים בתדירות כזאת, כי הם היו מתוזמנים לגן. בקיצור, אירוע מתגלגל.

10. מי היה מאמין שאתנדב מרצוני לרדת עם הכלב? בעדכון ההנחיות האחרונות זה עדיין מותר, אם כי אנחנו נמצאים, כאמור, בעיצומו של אירוע מתגלגל כך שבכל רגע הכל יכול להשתנות. עד אז להוראות אחרות, אני יורדת עם הכלב בבלעדיות. 7 פעמים ביום. אוויר, אתם יודעים. וגם קצת שקט כי אין נפש חיה ברחוב. לא יודעת מי בשוק מזה יותר - אני, הילדים או הכלב. עוד כמה ימים כאלה ואני אריב עם בעלי מי יוריד את הזבל (בטוחה שאצליח למצוא את חדר הזבל לראשונה בחיי).

11. בעל כורחו, הכלב שלנו הפך גם הוא לאטרקציה; קודם כל, הימים הרצופים בבית גילו לנו שרוב הוא בכלל ישן. אז זה מה שהוא עושה כל היום? אחר כך, כשסיימנו את כל הפעילויות האפשריות (וזו רק ההתחלה), לא נותר מנוס. הילדים משגעים אותו ולא נותרה לו ברירה אלא לזרום ולהתפלל שהכל יסתיים בקרוב. לפחות הוא יורד 7 פעמים ביום. 

12. לא תאמינו כמה דברים אפשר לעשות עם קמח! כי משום מה זה היה המוצר הראשון שהתארגנו עליו בנגלה הראשונה של הקניות. 10 ק"ג. שיהיה. מפה לשם הקמח הפך לכוכב עולה בבית - בצק למשחק, בצק לאפייה, צלחת קמח עם טופי שצריך למצוא, עיסת נייר מבושלת מקמח ומים. מי צריך מקסטוק כשיש כל כך הרבה קמח?

13. אגב, כל פעילות יצירה שנראית מעולה על הדף וממלאת יופי את הלו"ז בין 10:00-12:00 לרוב מסתיימת אחרי חצי שעה; ברוב המקרים גם פחות.

14. ואז אני מוצאת את עצמי מול הדבר הזה; תכל'ס? פתרון לא רע. אפשר בהחלט לעבוד עליהם שזה זמן מסך, כשבפועל הם זזים. וגם אני. רוקדים את זה בריפיט בבית. אני האננס. זה להיט. תנסו את זה בבית.

15. גיליתי שהילדים שלי מכירים בעל פה את כל המילים של השיר "וסלחתי לך" של אביב גפן; וגם את כל השירים אל אליעד נחום. מה הם עושים שם בגן, בעצם?

16. וכמה כיף שהמתבגרת שבה אלינו! זה לקח לי זמן לשים את האצבע על מה שונה בבית, אבל אז הבנתי שזאת הנוכחות שלה. היא כבר לא בחוגים או עם חברות או בחדר. הבידוד הכריע גם אותה והנה היא ירדה ממגדל השן שלה ופתאום חזרה אלינו, לסלון. איזה כיף זה. נזכרתי כמה מתוקה היא.

17. ואחד המשפטים הכי יפים שהיא אמרה לי היה שווה את כל הקורונה הזאת; "אמא, הבנתי שאני לא באמת צריכה אף אחד, יש לי את עצמי. הכי כיף לי להיות עם עצמי". נכון? גם לי פעם היה את עצמי. זוכרת במעורפל שבאמת היה כיף.

18. הממ"ד שלנו הפך לחדר הכי שווה בבית; נכון שהוא שווה כקליפת השום נגד האיום החדש, אבל יש לו דלת נהדרת, אטומה לרעש. ובעיקר מהווה מחסן לכל הקמח, הנייר טואלט והפסטות. איזה מזל שיש ממ"ד!

מאחלת לכולנו שממש בקרוב, נחזור להיות בריאים, שלווים וחופשיים. שהמשבר המוזר הזה יעבור, ואנחנו נהיה אנשים טובים יותר, חכמים יותר, מחוברים יותר ובעיקר אנשים עם המון המון המון המון פסטות, שיספיקו עד 2023 בערך. ימים טובים.

דנה בן שלומי היא כותבת יוצרת ומטפלת הוליסטית. מחברת הספר "הפיג'מות של אוריקי" על כוחו של הדמיון המשלב מדיטציה מרגיעה לילדים