בטקס הדלקת המשואות לציון 75 שנים למדינת ישראל התרגשנו כולנו כשצפינו באופק ראשון בת ה-17, אשר חוותה חרם חברתי בגיל 12 ועם תושייה, תמיכה משפחתית ואמונה יוקדת הצליחה לקחת את האירוע הטראומטי הזה ולנתב אותו בסופו של דבר להקמת "סיירת החרם" בשיתוף תוכנית הצינור של ערוץ 13, ולסייע לילדים במצבה.
אופק היא סיפור הצלחה מעורר השראה מהסוג שאנו אוהבים. אנשים שהצליחו לצאת ממשבר ולצמוח ממנו כנגד כל הסיכויים. אולם הביטוי "כנגד כל הסיכויים" מלמד אותנו על הרוב הדומם, או כפי שאופק ציינה "הילדים השקופים" שנותרים מאחור. אותם ילדים שנותרים ללא תמיכה משפחתית או קהילתית, כי הם חוששים או מתביישים לשתף את הוריהם, כי הם לא רוצים לצער אותם או חווים את החרם ככישלון אישי.
תחושת בדידות ומחשבות שליליות
חרם הוא ביטוי של בריונות חברתית, שהיא בעצמה צורה של אלימות. על פי מחקר משנת 2015 של מרכז טאוב לחקר מדיניות חברתית, נמצא כי 6% מהתלמידים בישראל דיווחו כי חוו חרם. עם זאת ב-60% מהכיתות שנבדקו דווח כי היה בהן ילד שהוחרם. מדוע זה רלוונטי? כי על אף המספר הנמוך יחסית של ילדים שחוו חרם, נמצא כי לאלימות כלפי אחד התלמידים יש השפעה חזקה מאוד על שאר התלמידים, בדומה להשפעה שיש לאלימות שמופנית כלפיהם עצמם: 48% מהתלמידים ציינו שאלימות שמופנית כלפיהם גורמת להם מצב רוח רע, ו-38% דיווחו שאלימות כלפי אחרים גורמת להם מצב רוח רע. עוד נמצא כי תלמידים הלומדים בבתי ספר בחינוך הערבי סובלים מחרמות בשיעורים גבוהים בהרבה מאשר תלמידים בחינוך העברי. נתוני ניטור אקלים של משרד החינוך מצאו כי-14% מהתלמידים ענו שתלמידים בבית ספרם מאיימים ומתנהגים בבריונות ו-11% ענו כי יש חבורות של תלמידים אלימים אשר מציקים לתלמידים אחרים ופוגעים בהם.
תחושת בדידות ומחשבות שליליות על עצמי ועל הסביבה, היא אחד המנבאים המרכזיים לפיתוח הפרעת דכאון וזו היא המנבא החזק ביותר לאובדנות. רק לפני חודש שמענו על הנער בן ה-13 מרעננה ששם קץ לחייו בעקבות חרם, והוא לא היחיד. על פי נתוני השנתון הסטטיסטי של המועצה לשלום הילד בשנת 2021 בוצעו כ-900 ניסיונות התאבדות על ידי ילדים ובני נוער, ואובדנות היא הסיבה השנייה לתמותה בקרב ילדים ונוער.
הדרך להתמודד עם חרם, כפי שאופק ראשון גילתה, דרך ניסוי ותעיה היא קודם כל "להוציא אותו לאור" לא להסתיר ולהישאר עם חווית ההשפלה, הכאב והבושה. חרם הוא עדות לכשל חברתי, קהילתי ומערכתי. בחרמות ניתן וראוי לטפל, אך יש להקדיש משאבים לזיהוי מוקדם והתערבות מיידית. כיון שחרם הוא פעולה של אלימות חברתית שהקבוצה מפעילה על הפרט. זו הסיבה שהדרך לטפל בה היא מערכתית וחייבת לעבור דרך צוותים חינוכיים, ייעוציים והורי הילדים, הן של המוחרם והן של המחרימים. לא אחת מתברר כי מנהיגי החרמות הם בעצמם ילדים הסובלים ממצוקה רגשית או חוו פגיעה ומציגים התנהלות שאנו מכירים בתחום הפסיכולוגיה כ"הזדהות עם התוקפן"- אימוץ פרקטיקות אלימות כדרך להחזיר לחייהם תחושת שליטה וכוח.
התמודדות יעילה עם תופעת הבריונות אינה יכולה להסתפק בטיפול באירועי בריונות שהתרחשו ובהתייחסות ישירה לתופעה, אלא היא מצריכה תהליך עקבי של פיתוח יחסים בין אישיים בקבוצה, חיזוק כוחות הפרט, פיתוח ויסות רגשי ותפיסה עצמית חיובית ופיתוח אחריות וערבות הדדית. בשל כך המענה צריך להיות גם ברמה הנקודתית לאירועים חריגים, וגם ברמה המניעתית באמצעות טיפוח אקלים בית הספר כחלק מפיתוח כישורים רגשיים וחברתיים.
המתנה של למעלה משנה לטיפול פסיכולוגי ציבורי
במערכת החינוך פועל מערך הפסיכולוגיה החינוכית. לכל מסגרת חינוכית החל מגן חובה מצוותת פסיכולוגית חינוכית שאמונה על מתן שירותי אבחון וטיפול לתלמידים, זיהוי ואיתור תלמידים במצוקה והדרכה וליווי להורים ולצוותים החינוכיים. הפסיכולוגיות החינוכיות עובדות גם ברמה הפרטנית עם הילד ומשפחתו, וגם ברמה הכיתתית או הבית ספרית באמצעות תוכניות התערבות שעוסקות בבריונות ובשיפור האקלים החברתי. לעיתים, לאחר הערכה של רמת המצוקה והקושי, התלמיד מופנה גם לטיפול בקהילה במערך בריאות הנפש, בו מטפלות הפסיכולוגיות הקליניות.
אולם שני המערכים, גם החינוכי וגם הקליני, נמצאים במצב של אי ספיקה מתמשכת. במערך החינוכי קיים מפתח תקינה המגדיר משרת פסיכולוגית ל-1,000 תלמידים בכיתות ב'-יב', אך בשל תנאי השכר הנמוכים, 30% מהתקנים הקיימים אינם מאוישים. כך יוצא שבחלקי הארץ השונים ישנה פסיכולוגית על כל 2,000 תלמידים, ולעיתים אף יותר. זאת לצד נתונים שמשרד החינוך אסף במהלך תקופת הקורונה, לפיהם כ-60% מתלמידי בתי הספר היסודיים בישראל סובלים מתסמיני דיכאון קלים עד חמורים.
"כי ילד שעשו עליו חרם,
נעם חורב
הוא אף פעם לא מחלים,
הוא רק לובש בגדים של מבוגר"
במערכות בריאות הנפש בקהילה, שאמונות לטפל במקרים המורכבים יותר של דכאון, חרדה, בעיות התנהגות ואובדנות - המצב אף חמור יותר. שם אין בכלל מפתח תקינה ולא מוגדר מה היחס בין פסיכולוג לכמות אזרחים. נתונים שנאספו מעידים על תורי המתנה של למעלה משנה לטיפול פסיכולוגי ציבורי ועד כ-3 שנים באזורי הפריפריה.
בפברואר אשתקד פורסם כי תוכנית לאומית לבריאות נפש בקרב ילדים ובני נוער מובאת לאישור הממשלה. התוכנית, פרי של שיתוף פעולה בין משרדי החינוך הבריאות והרווחה, בעלות כוללת של 900 מיליון שקלים, אמורה הייתה להיפרש על פני 5 שנים מתוך הסתכלות כוללנית בתחום האיתור המוקדם והמניעה לצד מענים טיפוליים בקהילה לרבות במצבי משבר. זאת באמצעות הרחבה של שעות ייעוץ חינוכי בתוך בתי הספר לאיתור מוקדם, הרחבת מענה טיפולי בשירותים הפסיכולוגים החינוכיים, הרחבת מרפאות בריאות הנפש, סלי תגבור לטיפול פסיכולוגי והרחבת המענים למקרים מורכבים (מרכזי התערבות, בתים מאזנים, אשפוז והרחבת המענה בחסות הנוער) המטרה הייתה ליצור לראשונה תוכנית אורכת טווח שתטפל בבעיות העומק בתחום ולתת מענה משמעותי בראייה של שנים קדימה.
עם זאת אנו עומדים כיום חודש מאישור תקציב המדינה לשנת 2023 והתוכנית הזו על סעיפיה לא תוקצבו ואינם מופיעים בספר התקציב. נכון, 900 מיליון שקל נשמע הרבה כסף, אולם אם נוסיף את הנתון ממחקר כלכלי שבוצע בשנת 2021 על ידי בועז סופר, כלכלן בכיר ושלעבר איש רשות המיסים, נמצא כי הנטל הכלכלי על המשק הישראלי בישראל מוערך ב-51-61 מיליארד שקלים בשנה, בשל אי טיפול בתחום בריאות הנפש (שנובע מעלויות ישירות של הגדלת הוצאות רפואיות, פגיעה בפריון, אבטלה, ימי מחלה, פגיעה התפתחותית בילדים ונוער ועוד). ניתן אם כך להבין כי למעשה אנו מדברים על השקעה ולא הוצאה.
מעבר למספרים נמצאים שם ילדים, הילדים שלנו, ובידי הממשלה הנוכחית המפתח לרווחתם הנפשית, לאחר שנים רבות של הזנחת תחום בריאות הנפש, אנו קוראים לפעולה על מנת שסיפורה של אופק ראשון לא יישאר מיוחד במינו.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית מדריכה, פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית.