קוראים לי נועם, אני בן 16 מבאר שבע, ויש לי סיפור שלא חשבתי שאספר בגיל כזה צעיר. זה התחיל כמו כל יום שישי רגיל, בחבורה הקבועה שלנו בבני עקיבא. צחוקים, משחקים, שטויות - בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. בשלב מסוים אחד מהחברים הציע משהו שהרגיש קצת מסוכן, אבל כמו תמיד זרמתי. "מה כבר יכול לקרות?" אמרתי לעצמי. בדיעבד, זה היה הרגע שבו חיי השתנו.
שיחקנו תופסת על הצלנית שבחצר. לא עברו דקות ארוכות, ופתאום הצלנית נקרעה. נפלתי, והרגשתי מיד שזה גרוע. מאוד גרוע. לא יכולתי לזוז. תוך דקות הגיע האמבולנס, ומשם הכל התגלגל במהירות. בית חולים סורוקה, ניתוחים, הלם. בסוף הגעתי לאלי"ן, מרכז שיקום לילדים בירושלים, המקום שבו אני מבלה כמעט את כל ימיי בחצי השנה האחרונה.
אם יש משהו שאני רוצה להגיד לבני הנוער שקוראים את זה, זה פשוט - תחשבו פעמיים לפני שאתם נכנעים ללחץ חברתי ועושים שטויות. בדיוק שבוע לפני שנפצעתי, עשינו "משחק" מטופש של התעלפויות בכוונה. טיפסנו על גגות, עשינו דברים מסוכנים בלי לחשוב פעמיים. היום אני מבין כמה היינו חסרי אחריות. זה אולי נראה מגניב באותו רגע, אבל זה יכול לשנות את כל החיים שלכם.
המשפחה שלי נכנסה גם היא לסחרור. אחי היה בעזה במילואים והם בכלל חשבו שהוא זה שנפצע. אבל מהכאב הזה יצא גם משהו מדהים – גיליתי כמה המשפחה שלי חזקה ומאוחדת. ברגעי השפל הכי גדולים הם היו שם בשבילי, ולא ויתרו עליי לרגע. זה חיזק אותנו כמו שמעולם לא היכרנו.
היום אני על כיסא גלגלים. במקום לפתוח את כיתה י"א כמו כולם, אני מתמודד עם סדר יום של טיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק – ושעות לימוד במסגרת מרכז הלמידה של בית חולים אלי"ן. לא קל להיות רחוק מהבית ומהחברים, אבל כאן באלי"ן מצאתי בית חדש. הצוות הרפואי, המטפלים, המורים - כולם הפכו להיות חלק מהשגרה שלי, ותומכים בי לא רק פיזית, אלא גם נפשית.
יש לי רגעים שאני שואל את עצמי למה זה קרה דווקא לי. אבל אני לא נותן לזה להוריד אותי. במקום זה, אני מתמקד במה שיש לי ומה שאני יכול לעשות. למדתי להעריך כל דבר קטן, גם מה שנראה מובן מאליו – כל נשימה, כל תנועה.
חלק משמעותי מהריפוי שלי כאן באלי"ן היה לא רק בטיפולים הפיזיים, אלא גם בהיבט הנפשי והחברתי. אלי"ן הוא לא סתם בית חולים – הוא מקום שמחבר בין אנשים שנמצאים בסיטואציות שונות אבל חווים תחושות דומות. להכיר משפחות נוספות שעוברות מסע דומה, לשמוע את הסיפורים שלהן ולהתחבר לכאב ולתקווה המשותפים. או אנשים כמו יחזקאל, מתנדב שמגיע מדי יום לאלי"ן כדי לשמח ולהתחבר לילדים המאושפזים, מלווה אותי תקופה ארוכה ועזר לי מאוד ברמה הנפשית. כל אלו נתנו לי את הכוחות להמשיך.
הידיעה שאנחנו לא לבד, שיש עוד אנשים שמבינים בדיוק מה אני עובר - זה משהו שמילים לא יכולות לתאר. כל יום מחדש אני לומד כמה הביחד הזה עוזר, איך התמיכה ההדדית מעצימה את כולנו ומעניקה תקווה. זה לא רק אני שנלחם - אנחנו נלחמים יחד, וזה נותן לי את הדחף לקום ולהמשיך הלאה.
אחד הדברים שהכי עוזרים לי הוא הכדורגל. לפני התאונה, הייתי שופט כדורגל, וזה היה חלק משמעותי מהחיים שלי. כשהגעתי לאלי"ן המורה שלי חנה עזרה לי לארגן טורניר כדורגל מותאם לילדים שמטופלים כאן. היה לנו חשוב שכולם ישחקו, לפי חוקים שיתאימו ליכולות שלהם. הרגע הזה החזיר לי את ההרגשה שאני עדיין תורם, שאני עדיין חלק ממשהו גדול.
הכי חשוב - גיליתי כמה אני חזק. לפני התאונה, חשבתי על מצבים קשים כאילו הם סוף העולם. היום, אני מבין שהחיים ממשיכים, ושגם כשהמצב קשה, יש לי את הכוח להמשיך להילחם. כל יום מחדש אני מוכיח לעצמי שאפשר להתמודד, ואפילו ללמוד מזה.
החלום שלי? לקום וללכת שוב, כמובן. אבל יש לי עוד חלומות - למצוא תחום שאני אוהב, להתקדם, אולי אפילו לפגוש את אילון מאסק. אני כבר לא מתבייש לחלום בגדול. החיים שלי השתנו, אבל אני מוכן להתמודד עם כל מה שיבוא. אז לכל מי שקורא את זה - אל תוותרו. גם אם נופלים, חייבים לקום. אני כאן כדי להראות לכם שזה אפשרי.