לוטם מצ'קביץ' (46) מקיבוץ רמת דוד, נשואה ואימא לילד בן שמונה. "מאז שהייתי בהיריון אני לא עובדת ומטפלת בעיקר בילד שלי". מצ'קביץ' גדלה בקיבוץ גבת, הסמוך לקיבוץ בו היא מתגוררת בימים אלה, אבל הזיכרונות שמלווים אותה משם, לא מיטיבים איתה.
"הייתי בלינה משותפת מינקות ועד גיל 10, ואני זוכרת את הלילות. כל הזמן הייתי בורחת הביתה והיו מחזירים אותי. היינו מנחמים את הילדים שבוכים בלילה ומלטפים אותם שלא יבכו. אני זוכרת שלא רציתי לישון שם. אחים שלי היו בבית ילדים אחר, כך שלא הייתי איתם בכלל. כשהייתי בורחת ומגיעה הביתה היה נוצר ויכוח בין אימא שלי לאבא שלי: הוא רצה לאפשר לי לישון בבית ואימא שלי אמרה שאי אפשר בגלל שאלו החוקים, והיא תמיד הכריעה. לא הייתי מקרה יחיד, אחים שלי גם תמיד ברחו. משהו בתוכי לא קיבל את זה אף פעם, הכי טבעי והגיוני שאני רוצה את ההורים שלי. היה לי מזל כי סבתא שלי כל לילה באה לבדוק אותי, זה היה אסור אבל היא לא שאלה אף אחד. היו שתי שומרות לילה בבוטקה באמצע הקיבוץ שישבו שם עם מוניטורים משבעה בתי ילדים שונים, מתינוקות ועד ילדי גנים. לא היה שום סיכוי שהן יגיעו לכל מי שבוכה, אני לא רוצה לדמיין מה היה בבית תינוקות, הם פשוט למדו שאין מה לבכות כי אין מי שיבוא. אני זוכרת שכילדה הבנתי שאין מה לבכות כי זה לא מעניין אף אחד. כשגדלנו כבר לא ליטפנו ועזרנו לבכיינים, והיינו צוחקים על אלה שרצו לברוח הביתה".
"לאמא יש 5 ילדים והיא לא יודעת איך מטפלים בתינוק"
למצ'קביץ' זכור שהיא תמיד היית בוכה כשנפרדה מהוריה שליוו אותה לגן, ותמיד עמדה ליד החלון כשכל ההורים התחילו להגיע לגן. "הדמויות ההוריות המשמעותיות שלנו היו צוות המטפלות היינו איתן רוב חיינו. אצל ההורים היינו מארבע עד שבע אבל לא היינו איתם ממש, אלא שיחקנו בחוץ או עם חברים, גם כשהייתי חולה לא הלכתי הביתה, הן טיפלו בי כל הזמן. לאימהות היה מאוד נוח. לאימא שלי יש חמישה ילדים ואין לה מושג איך מטפלים בתינוק".
מצ'קביץ' מספרת שבני המשפחה הנוכחים בחייה היו סבא וסבתא, עד שחוותה אובדן של סבה כשהייתה בת 11. "אנחנו גדלנו יותר אצל סבא וסבתא מאשר אצל ההורים, סבתא שלי עד יומה האחרון עדיין טיפלה בנו, את חופשת הלידה שלי ביליתי אצלה בבית, היא הייתה הבית שלי. סבא שלי התאבד כשהייתי בת 11 לא התכוונו לספר לי אבל הילדים ישר אמרו לי. חרדת הנטישה שלי החריפה, הוא גם עזב וגם אף אחד לא דיבר איתי על זה. אני ידעתי רק שהוא אהב אותי ואת כל המסביב, את זה שהייתה לו מחלת נפש, גיליתי רק אחרי. כשהייתי בת 14 ההורים שלי התגרשו וזה היה מפתיע כי לא ראינו אותם רבים אף פעם וזה נחת ביום אחד (מצד שני, גם לא ממש ראינו אותם), הבעיה הייתה שבקיבוצים אין הסדרי ראייה, ולכל אחד מהם היה בן זוג או בת זוג מחוץ לקיבוץ, והם היו הולכים ולא בודקים שהשני נשאר. לכן היה לנו מזל שסבתא הייתה שם, באיזשהו שלב כשהייתי בתיכון הפכתי להיות אימא של אחי הקטן, המחנכת שלו הייתה מתקשרת אליי והייתי מתעסקת עם דברים שלא הייתי אמורה להתעסק בהם כי כלום לא עניין את ההורים שלי וכל אחד היה בעולמו".
איך חרדת הנטישה באה לידי ביטוי בחייך הבוגרים?
"היא התבטאה במיוחד בזוגיות. המקום הזה שלא בטוח שמישהו נשאר איתך, טבוע מאוד עמוק. אם תתנהגי לא יפה או לא תהיי מרצה, מישהו בסוף ילך ושום דבר לא בטוח ולא מובן מאליו. אמנם היו לי המון מערכות יחסים והן גם היו גם ארוכות והיום אני נשואה, אבל תמיד ליוותה אותי חשדנות, ובכניסה למערכות יחסים היו הרבה מבחנים שעשיתי, לא במודע, כמו להתנהג בצורה לא נחמדה כדי לראות שהבנאדם לא נבהל ובאמת נשאר. לפעמים אם הרגשתי שמישהו עוזב אותי אז הייתי קמה והולכת כדי לא להיפגע. אבל התעקשתי לעבוד על זה כדי לא להיות קורבן של החרדה הזו, יחד עם זאת הייתה הבנה שיש כאן משהו שמושרש עמוק ולא נעלם".
וכשהפכת לאימא, היו מופעים של חרדת נטישה?
"עד גיל 3 לא עזבתי את הילד בכלל, לא היו לי חיים. אחר כך הגוף שלי התחיל להגיב לזה שמשהו לא בסדר והסכמתי להיות קצת עם עצמי אבל זה היה מלווה בהמון אשמה, שאני בכלל עוזבת אותו. אין לנו משפחה תומכת, ולא יכולתי להשאיר אותו עם אבא שלי, ובגלל שהוא היה ילד מאוד חולני, לא יכולתי לעזוב אותו. הוא בן שמונה ועד היום אנחנו ישנים ביחד בלילות, הוא מתעורר המון פעמים בלילה כי יש לו ביעותי לילה ואני ישנה לידו, במיטת חבר והוא אומר שזה נותן לו ביטחון שאני שם. אני אומרת לעצמי: 'כל עוד הוא צריך אותי אני שם'. אני יודעת שמתישהו הוא יעיף אותי אבל מעדיפה שזה יבוא ממנו. וגם הבן זוג שלי מכיר את הסיפור שלי ויודע שאין פה עם מי להתווכח כי זה צורך שלי ואין מה לעשות עם זה".
"אמנם היו לי המון מערכות יחסים והן גם היו גם ארוכות והיום אני נשואה, אבל תמיד ליוותה אותי חשדנות, ובכניסה למערכות יחסים היו הרבה מבחנים שעשיתי, לא במודע, כמו להתנהג בצורה לא נחמדה כדי לראות שהבנאדם לא נבהל ובאמת נשאר"
אמנם בזוגיות החרדה נעלמה, אבל לדברי מצ'קביץ' היא עברה לחברויות עם אנשים. "זו תחושה שאני לא סומכת על אף אחד שיישאר ויעזור לי, אם אני במצוקה, אני בקושי משתפת מישהו. גם לא את אימא שלי, אני לעולם לא אפנה אליה. יש שם ניתוק רגשי מאוד גדול, כמו אצל הרבה ילדים שגדלו בלי ההורים. אני לא מאשימה אותם, הם לא למדו קרבה ולכן לא יכלו לתת אותה. היום אני כבר מסוגלת לעזוב את הילד שלי, ולהבין שאנחנו נפרדים, ואני גם מאוד מודעת לחרדת נטישה והיא כבר פחות מנהלת אותי".
בין הגורמים לחרדת נטישה: עישון ואלכוהול בהריון וסגנון הורות פולשני
ב-DSM היא מופיעה תחת הפרעות חרדה. אך עם השנים הבינו שחרדת נטישה לא בהכרח מופיעה בינקות ובילדות אלא יכולה להופיע גם בגילאי בגרות מוקדמים ובשנות ה-20 מבלי שקיים רקע. שאלנו את ד"ר אפרת בראל, פסיכולוגית, חוקרת וראש החוג למדעי ההתנהגות באקדמית עמק יזרעאל, על התופעה.
מה הגורמים לחרדת נטישה?
"חרדת נטישה מתפתחת עד גיל חצי שנה ואמורה לדעוך באופן הדרגתי עד גיל 3. התינוק מתגבר על חרדת נטישה כשהוא הופך להיות יותר אוטונומי, ויוצא לחקור את העולם ומבין שיש מחיר שעליו לשלם – להתרחק מהדמות המטפלת, אם ההתקשרות בטוחה, הדמות הזו תהיה שם כשיחזור. אך לעיתים משהו משתבש בתהליך בינקות - בעיה בהתקשרות המוקדמת, חסך, אובדן או פרידה שלא נבנו נכון ביחסי התקשורת, או בילדות בסביבות גילאי 5-6, בין אם מדובר באובדן של הורה או היעדרות ממושכת שלו, אך קיימים גם גורמים גנטיים כמו מועדות לחרדה. אנו מניחים שמרבית ההפרעות הנפשיות הן תולדה של אינטראקציה בין רכיבים גנטיים לסביבתיים", אומרת ד"ר בראל ומוסיפה כי גם בקרב נשים שמעשנות או צורכות אלכוהול במהלך ההיריון יש שכיחות יותר גבוהה של חרדת נטישה אצל התינוקות. בנוסף, חרדת נטישה מופיעה בשכיחות יותר גבוהה אצל בנות לעומת אצל בנים.
כשתינוק או ילד מגיב באופן חריג לפרידה מדמות חשובה או מהבית זה מהווה סממן לחרדת נטישה, בבגרות הביטוי של חרדת נטישה יהיה אדם שיגיב בצורה קיצונית לפרידה מהילדים ובעיקר מבן או בת הזוג. "חרדת נטישה מעוגנת אצלנו היטב, ככל שבעל החיים מפותח כך הוא זקוק לקרבה ממושכת יותר עם ההורה שלו, חרדת ההיפרדות חשובה כי הצאצא צריך להישאר קרוב למבוגר על מנת לשרוד. בעוד יונקים רבים מחתימים את הצאצא שלהם בזמן קצר, אצלנו ההתקשרות אורכת בין חצי שנה לשנה, ובדיוק בפרק הזמן הזה בגיל 5-6 חודשים מופיעה חרדת נטישה. התינוק יחייך לאימו כדי להשאיר את האדם שאמון על בטחונו לצידו, ובהתקשרות הנטייה שלו תהיה לחפש אחר קרבתה של האם או כל דמות דומיננטית אחרת שמטפלת בו. השאלה היא עד כמה חרדת הנטישה היא אינטנסיבית. פרידה מדמות יכולה להוביל לעצבות השאלה היא האם זה מקובל או האם זה מגביל אותי מבחינת יחסי עבודה ויחסים חברתיים?".
ד"ר בראל מצביעה על גורמים נוספים לחרדת נטישה התלויים בהורים או בדמויות המטפלות: שינה ממושכת עם הילדים וסגנון הורות חודרנית. "כשתינוק חוקר את הסביבה, מערכת החקירה שלו עובדת אך גם טבועה בו מערכת התקשורת שעליו לחזור לדמות המטפלת. כשההתפתחות תקינה המערכות עובדות ביניהם בהרמוניה, הורים חודרניים עלולים לחבל במערכת החקירה משום שהם עלולים להשאיר את הילד עם מתג דולק כל הזמן של היקשרות. התינוק יחוש שהם זקוקים לו כל הזמן ושהוא משמעותי ולכן יגבר בו החשש לצאת ולחקור את הסביבה".
האם חרדת נטישה יכולה לנבוע מאירוע חד פעמי או מדפוס חוזר של נטישות?
"עד לפני שני עשורים הייתה נטייה לחשוב שחרדת נטישה קשורה לאירוע שנחווה עם ההורים, היום מבינים שגם אם היה אירוע הוא יכול להיחוות אצל ילד אחד כך או אחרת, יש ילדים שחוו אירוע מסוים כקשה אך בבגרות לא התפתחה חרדת נטישה. זהו פאזל של כל מיני גורמים בעוצמות שונות הקשורות גם לשאלה מיהו אותו אדם".
הנטישה יכולה להיות רק פיזית היעדר נוכחות או גם רגשית?
"הורה שמאוד נוכח פיזית אבל לא יכול לתת מענה רגשי, בין אם הוא בדיכאון, נמנע או שלא יודע לתת מענה רגשי. אם הורה רואה מצוקה של הילד שלו אך הוא מוצף בעצמו ולא רואה את הילד, כאשר הדפוס הזה חוזר הילד מבין שאין שם מענה רגשי".
איך משפיעה חרדת נטישה על מערכות יחסים בבגרות?
"בבגרות זה בא לידי ביטוי בתובענות ותלותיות במערכת היחסים. בדיוק כפי שהאם לא נותנת עצמאות לילד הקטן שלה לעלות על מתקנים בגינת שעשועים, כך יהיה בתוך מערכת היחסים עם הבן זוג או עם הילד. הפחד להינטש יגרום לחוסר ביטחון במערכת יחסים ולתלותיות בה, לתחושה של חרדה בכל פעם שאותו מושא עוזב. יכולים להיות סימפטומים כמו בהתקפי חרדה – דופק לב מואץ, בחילה, הזעה, תעוקה בחזה, לחץ – אלו סימפטומים שמשותפים להפרעות חרדה אחרות. אצל ילדים הסימפטומים יהיו תלונות על כאב ראש או בטן או קושי לעזוב את ההורים או הבית".
איך ניתן לטפל בזה?
"בטיפול פסיכולוגי ותרופתי. לעיתים לחרדה יהיה ביטוי קל ולכן ילדים לא תמיד יקבלו טיפול. לאחר הגדרת ההפרעה, יש תהליך פסיכו-אדיוקציה שבו מלמדים את ההורים והילד על הקושי שהוא חווה, ובאמצעות הדרכת הורים אפשר לעשות חשיפה הדרגתית. הטיפול המוביל בהפרעה יהיה CBT ממוקד קצר טווח שבו מנסים להתחקות אחרי דפוסי חשיבה מופרעים, והרגשות שמתלווים לזה, מנטרים ומעבדים אותם ומציעים חלופות מחשבתיות וחשיפה הדרגתית בהיפרדות מהמושא. לפעמים זה עובד עם המטופל או הילד. קיים גם טיפול תרופתי שאינו מומלץ לילדים אלא אם כן מדובר במצב אקוטי, גם לגבי מבוגרים צריך להגדיר את חומרת ההפרעה, לעיתים עדיף להתחיל בעבודה פסיכו-תרפויטית שעשויה בהמשך לייתר את הטיפול התרופתי".