מה אתם אומרים? אתם הורים טובים מספיק? אתם הורים טובים מספיק! זה מספיק לכם? לא תמיד. בטבע הבריא שלכם אתם רוצים להשתפר. מי לא ניהל ויכוח עם בנו או ביתו כמעט כל שבוע? מי לא מוצאת את עצמה יושבת בפגישת עבודה וחושבת על הוויכוח הקשה שהיה לה עם הבת בבוקר. ואז מתחילות מחשבות הפקפוק העצמי לחלחל פנימה. רבים מאיתנו פנו בשלב מסוים לייעוץ שיגיד לנו מה נכון ולא נכון לעשות עם ילדינו.
מה קרה לדור ההורים כיום? מדוע הורים מאבדים את הביטחון ביכולת שלהם לגדל מספיק טוב את ילדיהם? כמי שעובדת שנים רבות עם הורים בקליניקה אני מבקשת לומר להורים: אתם הורים טובים דייכם, חזרו לסמוך על עצמכם. התחברו לאינסטינקטים שלכם, הפעילו שיקול דעת, ודעו שלא תמיד תוכניות הדרכות ההורים למיניהן יספקו לכם תשובות שבהכרח יתאימו לילד הפרטי שלכם.
לפני מספר שנים פנו אליי הורים וסיפרו שכשהבת שלהם הייתה בת 3, היו לה קשיי הירדמות והם כמו הורים משקיענים ומודעים, פנו ליועצת שינה שהמליצה על שיטת הרדמה שנראתה להם קשוחה, אבל הם הקשיבו לבעלת המקצוע ולא לאינטואיציה שלהם. כעבור 3 ימים של סיוט הבת אכן הצליחה להירדם. מה שהיא לא הצליחה לעשות זה לסלוח להם. ההורים הרגישו שהבת איבדה בהם אמון.
ילדים הם לא שבלונות. גם הורים לא. מה שעובד אצל ילד אחד - לא בהכרח עובד אצל ילד אחר, אבל אם תסמכו על עצמכם, תהיו בטוחים שאתם מכירים את הילד שלכם ושהאינסטינקטים ההוריים שלכם עובדים, אתם ברוב המקרים בסדר.
סיפר לי פעם זוג שכשילדיהם היו קטנים הם פנו לייעוץ הורי כי היה להם חשוב לעשות את העבודה הכי טובה שהם יכולים, וכמו בתחום המקצועי שם הם מובילים, גם בתחום ההורי הם רצו להצטיין. בכל פגישה המנחה אמרה להם מה הם עושים לא בסדר, וגם בפגישה שאחריה. אתם יכולים לנחש מה קרה בסוף... הם היו הורים יותר טובים? לא. הם רק פיתחו רגשות אשם והפסיקו לבוא. כי כמה אפשר לשמוע שכל מה שאנחנו עושים הורס את הילד?!
אז נכון, יש לנו כהורים השפעה מכרעת על ההתפתחות של ילדינו, אבל רובנו (ואני לא מדברת על מקרי קיצון) עושים עבודה מספיק טובה. וכן, גם עושים טעויות. זה חלק מהעניין שלא ניתן לברוח ממנו, וזה חלק מהמודלינג שאנחנו נותנים לילדים שלנו. שמותר לנו לטעות, ומותר גם להם. בהרבה מקרים הפחדים שלכם הם אלה שמובילים אתכם, לא המצב הריאלי של הילד שלכם. אם תתבוננו פנימה תראו שבסך הכל מדובר בחשש שלכם שהילד יחווה מה שאתם חוויתם בילדות. אבל הוא לא אתם וגם אם הוא מזכיר לכם את עצמכם בגילו, זה לא אומר שיהיה פה שחזור של אותן חוויות שלכם. כי הוא, האמת היא, מסתדר יופי. או לפחות יופי בעיניו. וזה צריך להספיק.
תעזבו את הילד
לא פעם יצא לי להגיד להורים שפנו אלי - שאין צורך בטיפול, הילד ילמד ויתפתח עם הזמן. יש לו דרך לעבור. תנו להם לעבור את הדרך, כולל המכשולים. ברור שאנחנו כהורים רוצים לפלס דרך עבורם, אבל בסופו של דבר זה יהיה לרעתם כי הם לא ישכללו את הכישורים שהם צריכים, כדי לעבור מכשולים כאלה ואחרים בעתיד. חלק קריטי בהתפתחות של ילדים הוא ללמוד להתמודד עם קושי. עם תסכול, עם מספיק פעמים שתאמרו להם לא, ותעלו את סף התסכול. עם מספיק פעמים שלא תכתבו פתק למורה שהילד שכח לעשות שיעורי בית, שלא תוותרו לו לעשות את המדיח כי הוא ממש רוצה וצריך וחייב ללכת ברגע זה לחבר. כשאנחנו נוטים לרצות את הילדים, אנחנו מונעים שלב התפתחותי קריטי.
חלק גדול ממה שמוביל אותנו כהורים כיום אלו ייסורי המצפון שלנו שמנהלים את מערכת היחסים שלנו עם הילדים. ייסורי מצפון שמונעים מהרצון שלנו כהורים לתת את הכול לילד,. ואם הוא לא קיבל משהו אנחנו מיד רצים לפצות - שלא יתבאס חלילה. אבל מתי נותנים פיצוי? כשמשהו היה לא בסדר. השירות, המוצר, המנה. ופה, אני אומרת, זה המסר הבעייתי שאנחנו משדרים לילדים שלנו. כי הכול דווקא די בסדר. ומותר לילד לא לקבל (או לקבל לא) וגם לא נכון ללמד אותם שהם צריכים לקבל הכול, כי אין דבר כזה הכול.
נ. היא עורכת דין בעלת משרד עצמאי מצליח. היא קרייריסטית וגם אמא לשניים. היא פנתה אלי כי היו לה חששות לגבי מערכת היחסים שלה עם הילדים שלה. היא מצאה את עצמה מאבדת את שלוותה, כועסת, צועקת, ויוצאת מהכלים. היא הרגישה שבעבודה הכול היה תחת שליטה ואילו בבית היא מגיעה לקצה. היו לה ייסורי מצפון. היא רצתה לפנות עם הבכור לטיפול כדי לוודא שהיא לא עושה פה נזק בלתי הפיך.
אז אימהות יקרות (וגם אבות): כן, יש פער בין התפקוד שלכם בעבודה לבין התפקוד בבית. ולא, אין כאן בעיה אקוטית. מותר לכעוס ולהתעצבן. להרים את הקול. והילד שלכם יתמודד וגם ילמד שזה בסדר שגם הוא לא תמיד מושלם, ושאם הוא מתעצבן זה טבעי. ונ. למדה שהיא אמא מספיק טובה, ושהילדים שלה הם לא תיקים שצריך לנצח בהם והורידה לחץ. מעצמה ומהילדים. כי אם אמא מצפה לכל כך הרבה מעצמה, והיא אף פעם לא חושבת שהיא עושה מספיק, אז מה היא מצפה ממני? אז גם אני אף פעם לא מספיק? מאוד מלחיץ.
אז הורים יקרים, כמו שאתם, ככה זה טוב. זה לא אומר שהשאיפה להשתפר היא לא במקום. זה רק אומר שאם זה שם אתכם במקום של רגשות אשם שמובילים לפיצוי, שמוביל לוויתור, שמוביל לתחושה אצל הילד שמשהו לא בסדר, אז כנראה שהשאיפות לא תורמות. להיפך. ולסמוך על עצמכם כבר אמרתי?
הכותבת היא דוקטורנטית לסוציולוגיה, מטפלת באומנות ו-EMDR.