כל ערב, כשהדלת נפתחת אחרי יום עבודה ארוך, אדווה כבר מחכה לי, מלאה בהתלהבות וציפייה. זה לא חלילה כיוון שהיא מתרגשת לראות אותי, או התגעגעה, היא לא מחכה לספר לי איך עבר עליה היום, או לשמוע על היום שלי, גם לא לישיבה שקטה על הספה. מה שהיא רוצה - זה לקפוץ, להשתולל, לרוץ לעברי במלוא המרץ, ושאסובב אותה מהר באוויר בסיבוב נסיכות, עד ששנינו נסתחרר ונקיא.
בהתחלה, אני מודה, זה קצת העיק עליי. הייתי מגיע עייף, הראש עוד טרוד במחשבות על היום שעבר, ולפעמים גם בלחץ על כל מה שמחכה למחר. השתוללות לא בדיוק הייתה מה שרציתי. רק שמשהו בצורך החוזר ונשנה הזה גרם לי להסתכל על הסיטואציה אחרת. הבנתי שזה לא סתם צורך שלה לפרוק אנרגיה - זה הרגע שלה להתחבר אליי, וזה לא קורה דרך מילים. כשהיא קופצת עליי, צוחקת, מושכת ונדחפת, היא בעצם מבקשת שאהיה נוכח לחלוטין, כאן ועכשיו, ושאתן לה להרגיש שאני שלה.
החלטתי לנסות לזרום עם זה, לתת לה את מה שהיא מבקשת ממני, וזה לא לקח זמן עד שהתחלתי להבין עד כמה הרגעים האלה חשובים לה - ואם להודות על האמת, גם לי. המשחקים האלה, ההשתוללות הזו, הם לא רק כיף חסר דאגות. בכל פעם שאנחנו מתגוששים, מתחבקים או צוחקים בקול רם, משתחרר לנו בגוף אוקסיטוצין, הורמון המכונה "הורמון האהבה", וגורם לנו להרגיש קרובים ובטוחים. האוקסיטוצין הזה, לא רק מחזק את הקשר בינינו, אלא גם מרגיע אותנו, ממלא אותנו בתחושת רוגע ושייכות, מרכך את היום שהיה, ומזכיר לנו שאנחנו כאן זה בשביל זו (גם אם לא מדברים על זה).
וככל שנכנסתי לזה יותר, הזכרתי לעצמי את המשמעות העמוקה שבמשחקי מגע עבור ילדים, הרי בעבודה שלי, ב"מושפיט", תוכנית האימונים שלנו להורים וילדים בגיל הרך שמה דגש עצום על זמן איכות וחיבור בין ההורים לילדים. אנחנו עושים את זה דרך תרגילים, משחקים ומסלולי מכשולים, ואחד הדגשים שאני תמיד משתדל ליישם בכל אימון הוא המגע. אני יודע את החשיבות שלו בקשר בין ההורה לילד. זה יכול להיות חיבוק, נגיעה קלה בכתף, "לתת יד", או אפילו משחקים "אגרסיביים", כמו התגוששויות וכדו'. אז הכל היה שם, רק הייתי צריך "לחבר את הנקודות".
הרגעים האלה של ההשתוללות נותנים לה לא רק מקום לשחרר אנרגיה, אלא גם להכיר את הכוח שלה, להבין איך להפעיל אותו וללמוד על הגבולות שלה ושלי. כשאנחנו משחקים יחד במשחק דגדוגים או בקרב שבו היא מנסה להוציא כדור מהידיים שלי, היא מרגישה בטוחה להפעיל כוח, והיא גם לומדת מתי להפעיל יותר כוח ומתי להרפות. כל רגע כזה הוא שיעור קטן על איך להיות מחוברת לגוף שלה ולשלוט בו. ואולי הדבר החשוב ביותר הוא ללמוד את גבולות המגע. למדתי להקשיב כשהיא אומרת "די" – לעצור מיד ולתת לה להרגיש שהגבולות שלה מכובדים, ושאני מקשיב לה.
זה שיעור חשוב שהיא לוקחת איתה לחיים - לדעת להגדיר גבולות, לדעת שכשלא נעים מותר לה, ואפילו היא צריכה להגיד "די" ולהפסיק, ולדעת שגם בסיטואציות הכי משתוללות אפשר וצריך לסמוך על מי שמולך שיעצור כשאת צריכה. וכמובן גם להפך. הערבים האלה הפכו לרגעי הקסם שלנו, רגעים של שמחה משותפת, של צחוק ומשחק שמחברים בינינו בצורה שאי אפשר להשיג במילים. הם עוזרים לה להרגיש מחוברת ובטוחה, ואני זוכה לראות אותה בפעולה, לומדת על עצמה ומתפתחת.
אז כדי שגם אתם והילדים יוכלו לחוות את זה הנה כמה רעיונות שאפשר לנסות בבית כבר היום:
"כדור הכוח": משתמשים בכדור בינוני או גדול, או אפילו בכרית גדולה. ההורה מחבק.ת את הכדור/הכרית חזק והילד/ה מנסים להוציא את החפץ מהידיים של ההורה. תנו להם להשתמש בכוח, תנו להם להיות יצירתיים ולמצוא פתרונות שונים כדי להצליח במשימה. אתגרו אותם.ן, החליפו תפקידים, אבל היו קשובים ושימו לב שהם לא מגיעים לרמת תסכול גבוהה מדי. המטרה היא שהם ילמדו כיצד להשתמש בכוח שלהם וירגישו שהם מסוגלים, אז לאט לאט "תיחלשו" עד למצב שבו הם מצליחים.
"תרגילי מגע בזוגות": הנה כמה תרגילים שאפשר לעשות יחד שמשלבים כוח ומגע:
- "כיף בעמידת ארבע": עומדים בעמידת 4 זה מול זה - נותנים עשרה כיפים, פעם עם יד ימין, פעם עם יד שמאל. אם קשה מדי בעמידת 4 - אפשר גם בעמידת 6 (על הברכיים).
- "רגל, רגל, כיף, נשיקה": יושבים על הישבן זה מול זה ונותנים כיף עם כף הרגל, ימין לימין, ואחר כך שמאל לשמאל, כיף עם שתי ידיים יחד - ואז נשיקה (אם רוצים משהו קשה יותר - מרימים ישבן באוויר לאורך כל התרגיל).
"עיסוי כדורים": לא כל הילדים אוהבים מגע פיזי ולא תמיד כל ילד או ילדה רוצים מגע, בדיוק בשביל זה יש כדורי טניס בעולם (או כל כדור אחר). הילד/ה שוכבים על הבטן, מניחים ראש על הידיים וההורה בעזרת הכדור מעסה להם את הגב, את העורף, הכתפיים והרגליים. זה זמן מצוין לשאול את הילד/ה האם זה נעים, אם להיות חזק יותר / חלש יותר וכו'. תשקיעו בעיסוי הזה, כי אחר כך גם תחליפו תפקידים והילדים יעסו את ההורים.