אולי תפסיקו להגיד לילד שלכם כל הכבוד על כל דבר?

"אם תשקיע, תראה פירות", נכתב בהערה בתעודה. "הוא בסך הכול עצלן. אם רק ירצה ויתאמץ השמיים הם הגבול", אמרה האמא. "הוא חסר מוטיבציה", סיכמה המורה. לא מעט פעמים כשאנחנו רואים ילד שאינו מתאמץ בלמידה, אינו מכין שיעורי בית, אינו לומד למבחנים, ואולי אפילו לא נכנס לשיעורים, אנחנו לוחצים עליו להשקיע, למלא את חובותיו כתלמיד. התחושה שאם רק ניצור מוטיבציה, הדרך להצלחה סלולה. הרי הוא ילד נבון.

מאמץ מוביל להצלחה. זו התפיסה שלנו כתרבות, הדרך שלנו לחנך ילדים, וזה מאוד נכון. פרופ' לפסיכולוגיה בשם מרטין זליגמן אמר פעם שכדי להצליח צריך צירוף של כישרון סביר (ולא כישרון גדול) עם יכולת להתמיד גם כשלא מצליחים. תומס אדיסון הוא דוגמא קלאסית של אדם שהצליח למרות שהיו לו כישלונות בדרך, ואנחנו מאדירים אותו על כך כיום כתרבות, לא פחות מהערכתנו לנורה החשמלית שהמציא.

בעיניי, כל ילד נולד עם סקרנות, מוטיבציה לחקור את הסביבה ורצון להצליח. רואים את זה ברצון ללמוד לזחול וללכת. כל ילד רוצה להצליח בלימודים, לקבל 100 או חיזוק מהמורה. הבעיה שלפעמים לא פשוט להצליח, וכשזה לא קורה המוטיבציה באופן טבעי נפגעת. כולנו עושים בשמחה מה שבא לנו בקלות, וכשלא מצליח לנו הרבה פעמים המוטיבציה שלנו יורדת.

למשל, ילד עם קושי באחיזת עיפרון יכול להתקשות מאוד בציור ובכתיבת האותיות כבר הגן. הוא לא זקוק לחבר הלא נחמד שיגיד לו "איזה קשקוש זה", הוא מספיק נבון להסתכל מסביב ולראות שהוא פחות טוב, להרגיש כמה קשה לו להחזיק את העיפרון ולדייק, וכמה זה הולך לו לאט. לכן הוא עלול לתרגל פחות כי הוא יימנע, ואז הקושי בכתיבה יגדל, ובהמשך עלול להוביל לכתיבה דלה מאוד וחסרה.

לפעמים ילדים מרגישים שאין להם סיכוי להצליח כי קשה להם, הם חושבים שהשקעת מאמץ לא תוביל להצלחה. התוצאה היא שבמקום לתרגל יותר הם יתרגלו פחות, ולכן לאורך זמן הפער יגדל. זה נכון על קריאה, כתיבה ועל משחק כדורגל.

חיזוק הילדים

כהורים ומורים אנחנו מאמינים שאם נחזק את הילד על עצם המאמץ להצליח, זה יתגמל אותו ויעודד אותו להמשיך ולנסות למרות הקושי. רק שזה לא מדויק. ילד בתחילת בית הספר יחווה חיזוק על מאמץ ("כל הכבוד, כמה התאמצת, רואים שהשקעת") כמשהו חיובי ועוזר, אך נערים ונערות בגיל ההתבגרות שמקבלים משוב כזה ולא על ההישג שלהם מרגישים שמשהו לא בסדר. הם מבינים שההשקעה לא מובילה להצלחה ולהישגים. השאלה שתעלה היא "אם אני לא מצליח למרות השקעה זה אומר שאני לא חכם?", המחשבה הבאה תהיה שאולי לא כדאי להשקיע, כי אז אפשר יהיה לפחות להסביר את הכישלון על ידי אי ההשקעה. אף אחד לא רוצה להרגיש טיפש. המנגנון הזה הוא טבעי והגיוני. יותר מכך, חלק מהילדים נוטים להכליל את הקושי הלימודי לכל הערך העצמי, ואז הם מרגישים בעלי ערך נמוך, דבר שיפגע בהיבטים לא לימודיים של חייהם.

לכן, חשוב מאוד להראות לנערים ונערות בגיל ההתבגרות איפה המאמץ השתלם להם ואיך הם התקדמו. המפתח הוא בהגדרה של מהי הצלחה - לעזור ליצור חוויית הצלחה על ידי הגדרת יעדים שיוכלו לעמוד בהם. ההצלחה לא חייבת להיות 100 אלא למשל שיפור בציון. היא יכולה להיות שיפור בקצב קריאה - גם אם יחסית לנורמה הוא עדיין נמוך. אפשר להראות באיזה תחומים יש שיפור במתמטיקה ולהגדיר את הנושאים הבאים כמטרות העתידיות. במקרה של ילד שנמנע לגמרי מהלמידה, אפשר לבחור עם בית הספר מקצוע אחד או שניים ולהשקיע רק בהם כדי ליצור חוויה של הצלחה.

האחריות שלנו המבוגרים, הורים ומורים, היא לעזור לילדים למצוא את הדרך ללמוד ולעשות את המאמץ המתאים להם כדי לחוות הצלחה. לפעמים ברור לנו מה הקושי של הילד ולפעמים צריך להיעזר באיש מקצוע ולאבחן. לפעמים הטיפול הוא סיוע בנקודת הקושי עצמה. למשל, קושי בכתיבה דורש טיפול של ריפוי בעיסוק. לפעמים הילד לא פנוי לקבל סיוע, ולכן המענה צריך להיות טיפול רגשי ששם דגש על היכולת להתמודד מול קושי והעלאת הערך העצמי.

כמבוגרים משמעותיים בחיי הילדים, חשוב שנזכור שהילדים פחות קשובים למילים שלנו ויותר למעשים. ילדים לומדים הכי הרבה מדוגמא אישית. לכן, חשוב שנסתכל על עצמנו ונבדוק כמה אנחנו יודעים לעמוד מול קושי וכמה אנחנו נמנעים ממנו. כמה הסיפורים שלנו על חוויות היומיום בעבודה למשל הם סיפורים של הצלחה או של התמודדות.

כמו בכל סיפור של התמודדות, גם הורות לילד שקשה לו זו התמודדות שיש בה הרבה השקעה עם עליות וירידות. התמודדות שדורשת הרבה אמונה שבזכות עבודה קשה ולמרות הטעויות בדרך נצליח לעשות טוב יותר ויהיה שיפור. חשוב שנאפשר לעצמנו לבטא את הקושי והתסכול, וגם נאפשר לילד לבטא את התחושות האלה. עצם ההכרה בקושי, היכולת לבטא את התסכול והיכולת לנוח מהמאמץ, לצד הצלחות קטנות, מאפשרות התגייסות חדשה.