זו ה-"שיחה" שחלק גדול מההורים יעדיפו להימנע ממנה; אחרי הכול, אנחנו לא מדברים בגלוי על הנושא אפילו עם חברים שקרובים אלינו. אבל מומחים בתחום טוענים ששיחות על נושאים כמו אוננות הן חלק מחינוך למיניות בריאה, ורצוי שנדבר עליהם עם הילדים מוקדם ככל האפשר.
"אוננות לא מתחילה בגיל ההתבגרות", אומרת מרגנית נצן ארז, מדריכת הורים, צוותי חינוך ונוער, בנושאי מיניות מיטיבה ומניעת פגיעה. "ילדים קטנים מסתובבים לעיתים ערומים, יש באיבר המין ריכוז גדול של קצות עצבים, וכשהם נוגעים הם מגלים שזה מאוד נעים, ואז הם רוצים לגעת שוב. הגוף שלנו משמש להרבה דברים, גם להפקת הנאה".
לדברי ארז, חוסר הנוחות מגיע מהמבוגרים, וחשוב לשים לב לכך. "ככל שאני מודעת לדעות, לרגשות, להתניות ולחוויות שאני מחזיקה אצלי, ככה המסר שלי יהיה ברור יותר כלפי הילדים", היא מציינת. "האוננות תתרחש בכל מקרה, אבל כשאנחנו לא מדברים על זה או מרגישים בושה או אשמה, הילדים קולטים את המסרים התת-קרקעיים. אני זוכרת שאחד הנערים שפגשתי אמר לי: 'למה אני מרגיש אשם אחרי שאני עושה את זה?'".
איך נכון להעביר מסר חיובי לילדים?
"להורים לילדים קטנים שרואים את הילד נוגע בעצמו ואומרים לו מייד 'את זה עושים בחדר', אני רוצה להציע משהו נוסף: את הלגיטימציה ליהנות מהגוף שלו. לפני שמסבירים על הפרטיות שבפעולה הזו, אפשר להגיד: 'זה נעים, נכון?' או משהו בסגנון הזה. כדאי לשים לב לאינטונציה, לדיבור ולשפת הגוף כדי שהמסר יהיה חיובי. אחר כך אפשר להגיד 'באיברים הפרטיים שלנו אנחנו נוגעים במקום פרטי', אבל יכול להיות שגם לא יהיה צורך בכך. מה שחשוב הוא להבהיר שהכול בסדר".
מה חשוב לדעת לפני שמקיימים שיחות כאלו עם מתבגרים?
"אני מציעה שהשיח על מיניות, גוף ויחסים יתחיל בגיל צעיר. אבל לפעמים הורים לא מדברים עם הילדים, ופתאום הם כבר בני 12, אז מה עושים? כדאי שהשיח יהיה בקשר לעוד נושאים שקשורים לגיל ההתבגרות, כי אם הורה יבוא ויתחיל לדבר עם הנער או הנערה ללא הכנה, הם יכולים לחוות זאת כמשהו חודרני. רצוי לומר: 'אתה יודע, אף פעם לא דיברנו על הנושא כי זה הביך אותי, ובטח גם אותך, אבל חשוב לי שכן נשוחח כי איתי לא עשו את זה וזה היה חסר לי", או לחלופין: "איתי דיברו ואני יודעת כמה זה חשוב". יש כאן ערך, כי אנחנו מראים שאנחנו מתעניינים בעולם שלהם. המיניות היא כוח עוצמתי ופורץ, וכשהיא עולה, בני הנוער לפעמים מרגישים לא בנוח. לכן חשוב לנרמל את החוויה ולתת לה לגיטימציה".
מה ההבדל בין שיחה עם מתבגר לעומת מתבגרת?
"אם זו ילדה אפשר להתחיל לדבר על שינויים פיזיים ופסיכולוגיים, ועל מה משותף ומה שונה בין בנים לבנות. אפשר לדבר גם על ההתעוררות המינית. הייתה לי קבוצה של בנות בכיתה ו' שאחת מהן דיברה על 'דגדוגים בבטן התחתונה'. במקביל קורה לי בשיחות ייעוץ, בעיקר עם בנים, שיש את שאלת ה'איך עושים את זה?', 'איך בנים מאוננים?'. אני מציעה שלא להיכנס לזה. מה שאני כן מעודדת בשיח הוא לחקור את הגוף, להגיד גם לבנים וגם לבנות שכדאי להם להכיר את הגוף שלהם. חשוב להיות ברגישות ובהקשבה לקצב שלהם. בדרך כלל בנים יהיו מוחצנים יותר בשיחה כזו, ואילו אצל בנות זה תלוי מאוד בחינוך שהן קיבלו. כדאי לעודד אותן שלא להתבייש, וכשהן מרגישות בנוח עם עצמן – להסתכל גם על הנראות של האיברים האינטימיים שלהן. כדאי להציע להן לחקור ולבדוק מה נעים להן ולגעת בעצמן".
האם חשוב שההורה שמקיים את השיחה יהיה מאותו המין?
"לאו דווקא. תלוי מי מרגיש נוח יותר. מה שחשוב הוא הלגיטימציה לראות בגוף שלי מקור לתחושות של הנאה ועונג, להבין שאין פה שום דבר שצריך להתבייש בו. חשוב שבשיחה יהיו כל המרכיבים של רגישות, הקשבה, דיאלוג וההתקדמות יד ביד. אין צורך לדבר מיד על האקט עצמו אלא לנהל שיח קשוב, ומשם להגיע לנושאי ההתעוררות המינית, קרי לילה, זקפה, ועל הרצון לגעת בעצמנו".
האם כדאי להורים לדבר גם על עצמם בהקשר המיני?
"יש להפריד את המקום האישי שלנו מהשיחה. אפשר להגיד: 'אני שמחה שאתם מרגישים בנוח לשאול אותי, אבל אני מעדיפה לא לדבר על עצמי. האם אתם רוצה לדעת אם המבוגרים מאוננים? בהחלט, אבל זה גם תלוי באדם עצמו'. לפעמים מאחורי השאלה יש בעצם משהו אחר. בני נוער למשל יכולים לחשוב שאנשים נשואים לא מאוננים. המסר צריך להיות שמבוגרים בהחלט יכולים לאונן. חשוב להבין שלילד לא קל לראות את ההורים שלו כיצורים מיניים, ולכן זהו מסר בריא".
מה מומלץ לעשות אם ראינו את הילד שלנו מאונן?
"כדאי לנסות לתקשר את זה. ככל הנראה תהיה תחושת מבוכה, אבל על ההורה להתנצל על כך שהוא לא כיבד את הפרטיות של הילד. אפשר, למשל, להגיד: "סליחה שלא דפקתי בדלת. אם אתה רוצה לדבר איתי אני פה. אבל רק שתדע, זה בסדר".
מה עושים אם הילד לא משתף פעולה?
"הייתי מציעה לבדוק מה הסיבה לכך. לפעמים ההורה בא, בלי לשים לב היכן הילד נמצא, ומנחית עליו את הנושא. בהרצאה שהעברתי אמרה אחת האימהות שהילדה שלה היא סוג של בונקר, לא מדברת על כלום. האמא אמרה לה שהיא רוצה לדבר איתה חמש דקות, והשיחה ביניהן התארכה לארבע שעות' ובהן האמא הבינה את עולמה של הילדה. לכן, לפעמים אפשר להגדיר זמן של בילוי יחד.
"לבן שלי הייתה תקופה שבה הוא התעניין במכוניות. למדתי את הנושא יחד איתו, ובזמן השיחות בינינו הוא הרגיש שאני באמת מתעניינת בו ושיתף אותי בעוד דברים. לכן צריך להסתכל מעבר לתסכול ולראות מה יש שם – אולי צריך יותר זמן, אולי צריך שיח יותר רחב, אולי אפשר להגיד 'אני רוצה לדבר איתך' ולתת לילד לקבוע מתי נוח לו, כמו עם כל אדם אחר שבודקים את הפניות שלו. אם רואים שלילד לא נוח, אפשר לרכוש ספרים טובים שיהיו בבית, לשלוח וואטסאפ עם קישור לכתבה מעניינת או סרטון מצחיק, וכך לתת את מקורות המידע. אם רוכשים ספרים הייתי ממליצה לעיין בכל ספר לפני כן ולראות אם הוא מתאים בכלל".
ואלו המלצות של מרגנית ארז לספרים הקשורים במיניות בריאה:
לגיל ההתבגרות המוקדם
"ספר הבנות הגדול": ספר בנושא החסים חברתיים (לאו דווקא מיניות).
"כל השאלות נכונות": ספר בנושא מיניות, זוגיות וגיל ההתבגרות.
"להתבגר באהבה": מתאים מאוד לבנות.
"צאי מזה"
"המדריך השלם לבני העשרה"
"מה קורה לגופי": מתאים מאוד לתחילת גיל ההתבגרות. יש לספר גרסה לבנים ולבנות. אומנם הוא ישן, אבל הוא מתייחס לפן הרגשי.
"ביוטיפול": ספר על חוויית ההתבגרות.
לגילים בוגרים
"מיטה וחצי"
"דברים שרציתי לגעת": ספר בנושא אוננות
ספרי הדרכה להורים לילדים צעירים
"הבנת ההתנהגות המינית בגיל הילדות": ספר נפלא שמנרמל הרבה נושאים בתחום.
"מינקות לבגרות"