אין הורה שלא אוהב להחמיא לילד שלו, להגיד לו כמה שהוא חכם, ולקוות שכך הוא יעודד אותו ללמוד יותר. רק שמחקרים מראים שאם הילדים ירגישו שההורים שלהם לא כנים איתם או מגזימים, המאמצים שלהם ללמוד דווקא ירדו. כמו כן אם נפעיל עליהם לחץ מוגזם הם יהססו להתאמץ מתוך חשש שההישגים שלהם יהיו נמוכים.
מסתבר שלפני לא מעט שנים, אנשים דווקא מיעטו לתת מחמאות מיותרות, מתוך חשש שהילדים יגדלו להיות מתנשאים, שתלטנים או נרקיסיסטים. אולם, במאה ה-20, במדינות מערביות בעיקר, החלו הורים להשתכנע כי דווקא שבחים יגבירו את הרצון להישגיות. הכוונות הן כמובן טובות, אולם לא מעט מחקרים מוכיחים כאמור כי סוגים מסוימים של תשבוחות יכולים לגרום לילד להימנע מאתגרים. אז מה עובד? קודם כל תנו עידוד על דברים ספציפיים, כולל התהליכים שהילדים עושים, ולא רק על התוצאה.
בסדרת ניסויים שנעשתה ב-1998 על תלמידי כיתות ה' בארצות הברית מצאו החוקרים קלאודיה מולר וקרול דווק שילדים התנהגו בצורה שונה בהתאם לסוג השבחים שקיבלו. ילדים שקיבלו עידוד על האינטליגנציה שלהם נטו להימנע ממבחנים שהיו להם קשים מדי, והעדיפו משימות קלות. הם גם התעניינו יותר במעמד שלהם ביחס לאחרים. לעומת זאת ילדים שזכו לשבחים על המאמץ הראו מגמה הפוכה. הם העדיפו משימות מאתגרות, התעניינו יותר בשיפור עצמי ולא השוו את עצמם לאחרים.
20 שנה מאוחר יותר, ב-2018, שופן שינג יחד עם צוות המחקר שלה ערכה ניסוי דומה על תלמידי כיתות ה' בסין. התוצאות היו דומות. ילדים נטו פחות לפשר את הביצועים שלהם לאחר כישלון אם הם קיבלו בעבר שבחים על היכולות הכלליות שלהם, ולא על המאמץ או הדרך. "זה נראה שהילדים חושבים שהאתגר הולך לקלקל את המוניטין שלהם", אמרה החוקרת. "יכול להיות שזו מחשבה לא מודעת, אבל ההשפעה היא זהה. התלמיד פוגע בהישגים שלו ובעצמו כדי להגן על הערך העצמי שלו בעיני הסביבה".
כמו כן, שבחים לילדים יכולים לפגוע בהם בדרכים נוספות. כאשר אומרים לילדים כל הזמן כמה הם חכמים ומוצלחים הם עשויים לראות בכישלונות שלהם ראיה לכך שההורים שלהם טעו ושהם לא חכמים כלל. מולר ודווק בדקו ילדים שנבחנו במבחנים ברמה בינונית ונאמר להם כמה הם הצליחו בהם. לאחר מכן נתנו להם סדרה שנייה של מבדקים – הפעם קשים, והם התבקשו להסביר מדוע נכשלו. הילדים שקיבלו שבחים על הדרך ועל המאמץ שעשו ייחסו את הכישלון לחוסר מאמץ מצדם, ואילו אלה שקיבלו שבחים על החוכמה שלהם אמרו שהם לא חכמים מספיק.
בנוסף, ישנן עדויות ששבחים מוגזמים יכולים לגרום לילדים להרגיש בושה. בניסוי שנערך על 300 ילדים בהולנד בגילים 8-13 הם התבקשו למלא שאלון שמודד את ההערכה העצמית שלהם. כמה ימים לאחר מכן כל ילד שיחק משחק מקוון, אחד לאימון ואחד תחרותי. כל אחד מהם חולק באופן אקראי וקיבל סוגים שונים של משוב, ללא קשר לביצועים בפועל. לחלק נאמר כמה הם מוצלחים ולאחרים נאמר שהם עשו עבודה נהדרת, או שאמרו להם על ההתנהגות שלהם או שלא ניתנו להם שבחים כלל, ורק נאמר שהסיבוב הבא של המשחק עומד להתחיל. לאחר הסיבוב התחרותי כל ילד קיבל חדשות "טובות" (ניצחת) או "רעות" (הפסדת). החוקרים בדקו איך הילדים מרגישים לפני ואחרי המשחק.
כפי שאפשר לצפות ילדים הרגישו גרוע יותר לאחר שנאמר להם שהם הפסידו, ובמיוחד הם סיפרו על תחושת בושה. עם זאת, שינוי מצב הרוח היה תלוי, בין השאר, בסוג המשוב שהם קיבלו בסבב הראשון: "ילדים חוו עלייה חדה יותר בבושה אם קיבלו שבחים מוגזמים קודם לכן, אך לא לאחר ששיבחו אותם על התהליך שהם עשו. ההשפעה היתה חדה יותר עבור ילדים עם ערך עצמי נמוך".
אם כך, האם עדיף לשבח ילד עם המאמצים שהוא עושה? לא בהכרח. גם פה, ילדים עשויים לפרש את השבחים כלא כנים, או כהתנשאות. כאשר חוקרים בדקו מתבגרים, הם הוכיחו כי ילדים גדולים יותר מבינים יותר את "דרכי העולם". הם מבינים שלפעמים מבוגרים משבחים כדי להיות מנומסים, נחמדים או אפילו מניפולטיביים. הם יכולים גם לפרש מחמאות מסוג זה כ"פרס ניחומים" (הם משבחים אותנו על המאמץ כי אין משהו אחר טוב להגיד), כי כציפיות נמוכות מהם.
אז מה כן מומלץ לעשות? להיות מתחשבים ולבחור בשבחים כנים, משמעותיים ומכבדים. אפשר לדבר על המאמץ שהם עשו, ועל ניסיון לשפר את התוצאה ולשתף את התגובות החיוביות כאשר הילד משלים את המשימה. עם זאת, חשוב להבין, בגילים צעירים יותר כדאי מאוד לשבח על התהליכים, חוקרים מצאו כי הדבר יכול להגביר את אוצר המילים של הילד, וחזק את המיומנויות שלו בתחומים שונים.