אין כמעט מישהו שלא שמע (ואם עוד לא, אז ממש כדאי) על זוהר קבלר בת ה-28, הלו היא "זוהר לא הספקתי" - כוכבת ילדים שאחרי שנים של עבודה שלה ושל אמא שלה היא יצרה מהתסמינים שלה, כמישהי עם הפרעות קשה וריכוז, למתנה עבורה ועבור כל הילדים שעוקבים אחריה ושמרגישים בזכותה שלמים יותר ושמחים יותר: "יש אפילו ילדים שאומרים לי שהם גדלו עליי".
אם יש משהו שיכול לכבות ילדים זו התחושה שהם שונים. ילדים שמרגישים כך בגיל קטן יכולים לסחוב את ההרגשה הזאת לאורך הילדות, ואף כל חייהם. הם יכולים לשאול את עצמם לעתים למה אחרים יכולים והם לא, למה הם לא מצליחים לעשות את מה שכולם עושים בכלל בלי בעיה, למה יוצא להם תמיד הפוך ממה שהתכוונו ולמה אף אחד לא מבין אותם.
קבלר עצמה היתה "ילדה מבולגנת": "התחושה שלי הייתה שהביצוע היה תמיד טעון שיפור. כבר בגן הייתי שוכחת דברים הרבה יותר מילדים אחרים". היא אומנם לא ידעה לתת שם לתחושה שלה אבל כן הרגישה שמשהו בה שונה. כשהיא דיברה על זה עם אמה לימור, החליטה אמה לשקף לה את המצב ולעזור לה להתמודד איתו בצורה מקורית ביותר: היא כתבה עליה את הספר "זוהר לא הספקתי".
גיבורת הספר היא ילדה אנרגטית שהכוונות שלה טובות אבל היא הולכת לאיבוד, ובתוך העלילה שזורות דרכי ההתמודדות של זוהר עם כל הבלגן והאתגרים שהיא חווה. "אמא רצתה לעזור לי להבין את עצמי ולהפוך את הקושי למשהו חיובי, למתנה. היא הסבירה שאני בעצם תמנון שיכול לעשות הרבה דברים במקביל. היה לה חשוב שאני אחווה את עצמי כתמנון כל יכול שרק צריך קצת סדר במחשבות ולא כילדה אימפולסיבית. היא ממש לימדה אותי טריקים איך לסדר דברים בראש ולהספיק המון דברים".
אחת מהדרכים שמופיעות בספר היא התארגנות באמצעות רשימות. היות וזוהר הייתה ילדה ולא ידעה עדיין לקרוא, בהתחלה היו אלה רשימות של ציורים ובהמשך הן הפכו ללו"ז מסודר עם לוח וכרטיסיות נדבקות שכללו את כל המשימות. "הבנתי שעם התארגנות נכונה בהחלט אפשר להספיק הכל". כשהתבגרה, מספרת קבלר, ההתארגנות הפכה למורכבת יותר: "היו לא מעט סיטואציות של ניסיון לעשות מלא דברים במקביל וזה גבה מחיר, אבל ניסיתי להישאר נאמנה לעצמי ולא לוותר על דברים שאני אוהבת. בסוף הנחתי לזה והחלטתי פשוט למצוא עבודה שתעשה לי טוב. את מקומי מצאתי את בתור כוראוגרפית".
לדבריה, דווקא הקושי בארגון הסתדר לה עם חוש קצב שדורש דיוק: "הריקוד הרגיע אותי. בדברים שחשובים לי אני ממש פרפקציוניסטית, ובשביל להגיע לרמה מסוימת בריקוד דווקא צריך לחשוב על המון המון דברים בו זמנית, וזה מרגיש לי טבעי והגיוני. הבנתי שריקוד עושה לי טוב ושאני טובה עם ילדים, וזה הביא אותי בהמשך ללמוד בסמינר הקיבוצים מחול וחינוך, וגם דרכם לימדתי ילדים. האפשרות שלי להבין את הילדים ואת הדרך שהמוח שלהם עובד גם עזרה לי להמשיך ולהתנהל וגם להבין את זה שמצאתי את מקומי".
כמתבקש, גם ההגעה של קבלר לטלוויזיה הייתה דרך מיוחדת: "זה היה מבולגן ועם הרבה מזל והסחות דעת. בהתחלה התקבלתי לתפקיד שממש רציתי בצבא, אבל במקביל גם זכיתי במלגת ריקוד שגם אותה ממש רציתי - והיא הייתה בחו"ל. ניסיתי לדחות את התפקיד בצבא לאחרי הלימודים וזה לא התאפשר אז ויתרתי על המלגה, וכשבוע לפני הגיוס צה"ל הודיע לי כן דוחים לי גיוס ומשנים לי תפקיד. חשבתי שאוכל לפחות ללכת על הלימודים שרציתי אך לצערי זה היה כבר מאוחר. בקיצור נשארתי בלי התפקיד ובלי המלגה". בסופו של דבר, הגיוס המאוחר של קבלר יצר חלון זמן שבו קבלר התחילה לעבוד עם אלון לוי על ההצגה שלה לתיאטרון "גושן", שהפכה לתוכנית טלוויזיה: "הדגש שלי היה על חשיבות בקשת עזרה ופיתוח עצמאות". מאוחר יותר היא התגייסה לצבא ושירתה כתצפיתנית: "הרגשתי שאני עושה שירות משמעותי עם אנשים טובים ועדיין נשאר לי זמן לרקוד בין המשמרות. מבחינתי זה היה מושלם".
בתקופת הקורונה עלו פרקים של הסדרה של זוהר ליוטיוב. היא קיבלה, לדבריה, הודעות מרגשות מילדים על כך שהסדרה עוזרת להם להבין את עצמם ולהתמודד: "בסופו של דבר הסדרה כל כך גדלה והתפתחה שהכנסנו עוד ועוד תכנים כמו 'כוונות טובות', 'להסתכל על הצד החיובי' ו'דחיית סיפוקים'. מבחינתי זאת ממש ברכה. זה להכניס את הקשיים שלי ואת דרך ההתמודדות שלי לסדרה ודרכה להמשיך לעזור לעוד ועוד ילדים במגוון רחב יותר של גילים. בימים האלה עולה אתר חדש שבו אני מלמדת איך להתנהל עם טבלה ואפילו אפשר להשיג כאלה טבלאות מהאתר כדי שילדים יוכלו ליישם את מה שהם לומדים ממני בבית, והצגה חדשה עולה ממש בקרוב".
לדבריה, בעלה הוא בדיוק ההפך ממנה: "הוא איש מחשבים שממש לא מכיר בעיות קשב וריכוז בחוויה שלו, וזה מסתדר מעולה. הוא ממש אוהב את הצד הזה שבי. ככה הוא הכיר אותי והוא ישר הבין שזה ממש חלק ממני, כולל הקופצניות שלי, המזג שלי, העשייה שלי וכל ההוויה שלי. אני חושבת שאנחנו ממש משלימים זה את זו".
"גם האחים שלי הם ההפך ממני", מספרת קבלר, "אחותי למשל היא 'על הדברים'. היום אנחנו חברות אבל כשהיינו קטנות זה היה קצת יותר מסובך. היה לה קצת יותר קשה עם ההופעות שהייתי מעלה בבית על בסיס יומי. אני אפילו זוכרת קטע שבדיעבד הוא מצחיק שניסיתי להשתלט לה על הטלוויזיה בזמן שהיא ראתה אז חיבקתי את הטלוויזיה כדי להסתיר לה, מה שגרם לזה שהטלוויזיה נפלה לי על הרגל. גם הרגל וגם הטלוויזיה נשברו. היום אנחנו צוחקים על זה אבל אז זה לא היה מצחיק בכלל". עם זאת, קבלר יודעת שהמשפחה שלה קיבלה אותה בדיוק כמו שהיא: "הם ראות את המכלול ולא את הקושי. הקרבה של המשפחה שלי והדרך של אמא שלי לתווך את זה בהחלט עשו עבודה טובה".
ואם אפשר מילה ממדריכת הורים למתבגרים ולגיל הרך: לא מעט פעמים לילדים עם קשיים של קשב וריכוז קשה יותר, מה שגורם להתנהגות שעלולה להיות פחות נעימה לסביבה (הילד לא יכול לשבת במפגש/בכיתה, או הילד לא לומד כמו שצריך, הילד אלים, הילד מפריע או אפילו לא מפתח קשרים חברתיים כמו שצריך). כל אלה הם סימפטום של קושי ולא הבעיה עצמה - ומה שחשוב הוא לעזור לילד ולהורים להתמודד עם הבעיה. אם אתם בתור הורים מרגישים שלילד שלכם יש קושי כלשהו, נסו להבין שהוא צריך אתכם שתעזרו לו. רק כך הוא יוכל להשתלב כמו שצריך ולעמוד בכל המטלות הלא פשוטות שיש לילדים בגילו. חשוב לעזור לילד לראות במה הוא טוב, ולמנוע ממנו להיכנס למשבצת של "מתקשה", "אחר", "לא יכול". אל תוותרו עליהם, השתמשו במה שטוב וחזק אצלם כדי לחזק אותם ועם מה שקשה תעזרו להם. ותקשיבו לקבלר - היא לגמרי הספיקה לעשות מהפך.