"לפעמים אני חוזרת מהעבודה כל כך מותשת ושחוקה, שכבר אין לי יותר כוח או סבלנות אליהם", "אני כל כך מתגעגע לדבר הפשוט הזה, של לשבת ליד השולחן עם עצמי, לאכול לאט ובשקט וממש להנות מהאוכל", "יש רגעים שאני כבר לא מסוגלת יותר להתמודד עם הרעש והבאלגן האלו שיש לי בבית בערב".
מי מאיתנו, ההורים, לא יכול להתחבר או להזדהות עם אחד (או יותר) מהאמירות שהוצגו? אין ספק כי התפקיד ההורי בימינו הוא משימה אינטנסיבית ומאתגרת, הן מבחינה פיזית והן מבחינה רגשית. אנחנו עובדים שעות ארוכות, נאלצים לג'נגל בין הבית, העבודה ומשימות נוספות בחיינו ובתוך כל זה משתדלים להיות ההורים הטובים והמסורים שתמיד חלמנו להיות. הבעיה היא, שבתוך המרוץ המטורף הזה, לפעמים אנחנו מזניחים קצת את עצמנו.
כאשר אנחנו הופכים להורים, אנחנו לא מפסיקים להיות בני אדם
לכל מי שזקוק לשמוע את זה באופן מפורש: גם כאשר אנחנו הופכים להיות הורים אנחנו לא מפסיקים להיות בני אדם, עם צרכים ורצונות משלנו. הבעיה היא, שלעיתים קרובות אנחנו נוטים לאבד קצת את עצמנו בתוך התפקיד ההורי. הפוקוס, הזמן והמאמצים העיקריים שלנו מופנים כלפי ילדינו ולא מעט מזה - די בצדק. ככל שהם צעירים יותר- כך הם תלויים בנו כדי לשרוד ולהתפתח.
אבל, וזה אבל גדול: בתוך כל שפע הכוונות הטובות שלנו, בתוך כל האהבה והמסירות לילדינו, אנחנו נוטים, לפעמים, לשכוח קצת את עצמנו. את הזהות הנפרדת שלנו כבני אדם, את האהבה העצמית שלנו, את הצרכים, הרצונות והתשוקות שלנו, או לפחות דוחקים אותן לתחתית סדר העדיפויות .
דאגה עצמית חשובה לנו וחשובה גם לילדינו
כמו בכל מערכות היחסים, גם ביחסים שלנו עם ילדינו חייבת להיות רמה סבירה של איזון. כאשר אנחנו מזניחים את עצמנו בדרך, נדמה לנו, לפעמים, שאנחנו עושים שירות לילדינו. אבל למעשה, כאשר אנחנו מוותרים על עצמנו באופן קבוע ומתמשך - גם הם עלולים להיפגע מכך. הוויתור על עצמנו משאיר אותנו שחוקים, עייפים, נוטרי טינה ונוטים להתפוצץ. כאשר ההצפה הרגשית שלנו נעשית גדולה ממש, אנחנו נעשים ההורים שאנחנו ממש לא רוצים להיות...
לזהות את הצרכים הלא מסופקים שלנו
בדיוק כמו לילדינו, גם לנו יכולים להיות צרכים לא מסופקים. כאלה שדוחקים אותנו לקצה, גורמים לנו לחשוב בחוסר בהירות ולהגיב באימפולסיביות (נסו למשל להיזכר בפעם האחרונה שבה הייתם כל כך עייפים או רעבים, עד שמילה אחת של ילדיכם גרמה לכם להתפוצץ עליהם בחמת זעם...). בין הצרכים הנפוצים שלנו ניתן למנות: אכילה ושתייה מספקת, מנוחה - פיזית ומנטאלית, קשרים חברתיים, פעילות גופנית, זמן לתחביבים וזמן לאינטימיות.
בנוסף לכל אלה, אנחנו יכולים גם לחוות הצפה תחושתית. הררי הכביסה הנשפכים על הספה בסלון, הבאלגן האינסופי בבית, הילדים שמתרוצצים לכל עבר בצעקות, הטלוויזיה שדולקת ברקע בווליום בלתי נסבל וכל זה תוך כדי ניסיונות לבשל ארוחת ערב, להאכיל את התינוק או לעזור לגדול בשעורי הבית... ברגעים כאלו, אנחנו מרגישים, לפעמים, שהגוף והנפש שלנו צועקים לעזרה. אבל מה שקורה במקום זה הוא שאנחנו מגיבים בכעס כלפי ילדינו, כלפי בן או בת הזוג ולאחר מכן נוטים לחוות רגשות אשם.
הסופרת, החוקרת והמרצה הידועה, ד"ר ברנה בראון, מגדירה את המושג "הצפה" (Overwhelming) כדרגה גבוהה במיוחד של לחץ ואינטנסיביות רגשית ו/או קוגניטיבית. כזו שמביאה אותנו למצב, שבו אנחנו לא יכולים יותר לתפקד. לטענתה של בראון, הפתרון האמיתי היחידי להצפה היא "הכלום" (Nothingness). כאשר אנחנו מרגישים מוצפים, חשוב לאפשר לעצמנו לעצור לרגע הכול, לקחת הפסקה ולאפשר למערכת העצבים שלנו לנוח. כאשר המוח שלנו נרגע מעט ואנחנו יכולים לחשוב יותר בבהירות, אנחנו יכולים להתבונן ולנסות לזהות: מה אנחנו צריכים כרגע? למה אנחנו בעצם זקוקים כדי להרגיש בטוחים, לתפקד ולהיות עצמנו?
מעבר לכך, כאשר אנחנו מצליחים לזהות את הצרכים שלנו, אנחנו יכולים גם לתרגם אותם למילים עבור מעגלי התמיכה הקרובים לנו (למשל: "אני ממש עייפה עכשיו. תוכל להיות עם הילדים כדי שאני אוכל לנוח ולהירגע קצת בחדר?", או - "אני ממש רעבה כרגע. אכין לעצמי משהו לאכול ואז נוכל לשחק ביחד"). היכולת לשים גבולות, לעצמנו ולאחרים, להאציל סמכויות ולהסביר בבהירות למה אנו זקוקים כרגע- הם צעד משמעותי בדרך לטיפול בבריאות וברווחה האישית שלנו.
לסיום, כהורים עמוסים ולחוצים חשוב שנזכיר לעצמנו מידי פעם לעצור לרגע, לנסות לזהות מה אנחנו מרגישים? למה אנחנו זקוקים? וגם להסביר ולבקש זאת בבהירות מהסובבים אותנו. מעבר לרווח הברור של זה בעבורנו, הטיפול והדאגה לעצמנו - ללא ספק יועילו גם ליקרים לנו מכל.
הכותבת היא עו"ס (A.M), מנחת הורים מוסמכת, מומחית בגיל הרך. בעלת הקליניקה "להורות נושמת"– טיפול וייעוץ להורים המנסים לאזן בין חיים עמוסים ותובעניים לבין הורות נוכחת וקשובה. מנהלת קבוצת הוואטסאפ "הורות נושמת לקטנטנים".