היום שקדם לטביעה של מיכלי, היה צום תשעה באב. במהלך הצום, כדי להעסיק את עצמי ואת ששת ילדיי, ערכתי חידון נושא פרסים, שכותרתו הייתה: "כללי בטיחות מחוץ לבית", כמו לדוגמא בבריכה: איך נכנסים לבריכה, עם מי, מתי מותר להיכנס ומתי לא, מה קורה כשרואים ילד נכנס ללא השגחה ועוד שאלות דומות.
יום למחרת הגענו לצימר באזור הדרום, עם המשפחה המורחבת. בעת ההזמנה, הקפדתי לברר על גידור הבריכה ווידאתי שהיא בטוחה ומגודרת. היום הזה היה יום מיוחד - מיכלי והתאומה שלה חגגו חמש שנים.
בעוד אני פורקת את התיקים, בעלי שיחק עם הילדים בבריכה. חמי הכין לכולנו "על האש", וגיסי הלך לרכוש מוצרים בסופר. אני פרקתי את התיקים, והשקפתי על הילדים שנמצאים בבריכה. בשלב מסוים, כשכולם יצאו מהבריכה והתיישבו לאכול, הלכתי לסגור את שלושת שערי הבריכה שהיו להם ווי הזזה, והצהרתי שאף אחד לא נכנס לבריכה. אני אוהבת לצלם כל דבר, ואיכשהו גם הפרט הזה נכנס למצלמה. בהמשך כשהשוטר יגיע לחקור את המקרה, ויראה את הצילומים, הוא יבין שפעלתי "לפי הספר", ושמרתי על בטיחות ילדיי.
כשגיסי הגיע עם השקיות מהסופר, כולם עזרו לו להכניס את הכול לצימר. למיכלי היה קצת חם ברגליים, אז היא פתחה את שער הבריכה, התיישבה על שפת הבריכה ושכשכה בהנאה את רגליה במים. בפיה הייתה חתיכת נקניקיה שהקפדתי לחתוך לה. אולי בגלל שבגדיה היו רטובים, מיכלי החליקה במפתיע ונפלה לבריכה. למרות שכולם היו באותם רגעים בסביבה לידה, ואני הייתי היחידה שהייתה בתוך הצימר, אף עין לא ראתה אותה מחליקה ונופלת לבריכה.
נילי, בתי בת ה-12 הבחינה כי שער הבריכה פתוח. היא התקדמה לעבר הבריכה וקלטה את מיכל ששקעה לקרקעית הבריכה עם עיניים פקוחות ופה פתוח. נילי לא יודעת לשחות, אבל האינסטינקט שלה פעל במלוא עוצמתו. היא מיד קפצה לבריכה שהייתה עמוקה, ובתעצומות נפש גדולות משתה את אחותה הקטנה מהמים והוציאה אותה מחוץ לבריכה. הדבר היחיד שעמד לנגד עיניה באותם רגעים היה רק להציל את מיכלי.
פתאום שמעתי צרחות מכיוון הבריכה: "אימא, בואי מהר!". אני מגיעה ורואה שנילי רטובה ושואלת אותה למה היא נכנסה לבריכה. בשניות הראשונות בכלל לא קלטתי מה קורה. אני רואה את מיכל מוטלת על הרצפה, צבע העור שלה היה שחור ושפתיה כחולות. התחלתי לדפוק על גבה, והבנתי שאין לה דופק או נשימה. לקחתי אותה בידיי וצרחתי לבעלי שוב ושוב: "ישי, הילדה מתה!", בעוד אני בוכה.
הנחתי אותה על הדשא, כשכולם מקיפים אותנו, והתחלתי לעשות לה עיסויים והנשמות. הלסתות שלה היו סגורות ולא הצלחתי לפתוח אותן, המשכתי לעשות לה עיסויים והנשמות כשאני בוכה וזועקת. כל כולי הייתי ממוקדת בילדה הקטנה שלי ששכבה שם ללא נשימה ודופק. לימים, כשהמראות ישובו אליי כמו חלקים של פאזל, אזכר שהתאומה שלה בכתה וצעקה ברקע: "מיכלי, מה קרה לך?". לאחר זמן מה, הצלחתי לפתוח את הלסתות וגיליתי שם חתיכת נקניקיה, חתיכה קטנה שבמפתיע דווקא הצילה את חייה.
הנס הפרטי שלנו
לכל אחד ואחת יש את האמונה הפרטית שלה. אני מאמינה בצדיקים, והכרתי אחד כזה שהתהלך בינינו. קראו לו מוהרא"ש - הצדיק מיבניאל והוא נפטר לפני ארבע שנים. הוא היה הרב שלי, והכין קמע עם שמות, שיגן עלינו מדברים רעים. לפני 15 שנה חברה שלי, גולשת מצוינת, טבעה בים כשגל גדול כיסה אותה. הוציאו אותה מהמים, עשו לה הנשמות והחייאות, אבל לא הצליחו להחיות אותה. אחותה זרקה את הקמע של המוהרא"ש על החזה שלה, ובאותה שנייה חברה שלי פלטה את המים, היום היא מגדלת בשמחה את ילדיה. הזיכרון הזה חזר אליי באותם רגעים קריטיים, בהם מיכלי שלי שכבה על הרצפה, צעקתי תוך כדי העיסויים, "תביאו לי את הקמע של המוהרא"ש", חיה אחותה של מיכלי, זרקה את הקמע על החזה של מיכלי, והיא פלטה את המים ופקחה את עיניה. הייתה לנו השגחה פרטית, והייתי עדה בחיי לנס הזה פעמיים.
זה הרגיש כמו נצח. עד היום אני לא יודעת לומר כמה דקות כל זה ארך. באותם רגעים, רצות לי המחשבות שגם אם מיכלי תחזור לנשום, איזה השלכות יש לזמן הזה שהיא לא נשמה והייתה מחוסרת דופק והכרה. כל שנייה שעברה היא קריטית.
ברגע שמיכלי פלטה את המים, ישי לקח אותה לידיו. מיכלי הייתה מעורפלת וצעקתי לישי שילחץ על גבה כדי להוציא את המים, ושיביא לי אותה. אבל הרגליים שלי השתתקו וניטעו באדמה. הטראומה שעברתי הייתה כה קשה שהיא שיתקה אותי ודקות ארוכות לא הצלחתי לקום. ייחלתי להיות אחרי האבחנה של בית החולים, ורק שיגידו לי שהכול בסדר ושהחמצן הגיע למוח. אולי הרבה אנשים ניצלים מטביעה, אבל יש לכך השלכות הרסניות. בשמחה שעטפה אותי באותם רגעים על שמיכלי שבה להכרה, ננעצה אבן בלב שלא יכלה להיעלם עד שלא אדע מהן התוצאות.
איחוד הצלה הגיעו ומיד הגישו לה טיפול. מיכלי שבה להכרה אבל הייתה מנומנמת ומעורפלת, והיה חשש מטביעה משנית בשל בליעת מים. מד"א הגיעו ופינו אותנו לבית החולים. הסתבר לנו בדיעבד, שהנקניקייה שאכלה, היא זו שחסמה את המים מלהיכנס לריאות, ובאורח פלא לא הייתה אף טיפת מים בריאות של מיכל. אני לא אשכח את דבריו של הרופא הערבי שטיפל במיכלי ואמר לי: "האלוהים שלכם עשה לכם נס. הייתי צריך לחתום היום על מכתב הפטירה של הילדה שלך ולא על מכתב שחרור". כל הגוף שלי רעד כששמעתי את זה.
לפנות בוקר התקבלו כל תוצאות הבדיקות. הודיתי לאלוקים שהציל אותה לא רק ממוות אלא גם מהסיכונים. נעשה כאן נס.
למחרת נסענו כולנו בחזרה לצימר. עשיתי למיכלי חוויה מתקנת כדי שלא תלווה אותה או את שאר הילדים שלי טראומה לכל החיים. כל הילדים שלי ראו את מה שקרה והייתי חייבת להראות להם שמים זה לא דבר מסוכן, אבל צריך ללמוד איך להתנהג איתם. נכנסנו שוב למים ואמרתי לה: "מיכלי, את לא תטבעי שוב, כי מטעויות לומדים, גם אימא לומדת וגם את".
אין לי ספק שהרבה מאוד הורים לא יכולים לתפקד באותם רגעים שהילדים שלהם בסכנה, אבל הם חייבים להבין שאין להם את הפריבילגיה לאבד עשתונות, כי אף אחד לא יעשה את זה בשביל הילד שלהם והם אלו שחייבים להציל אותו. כל הורה חייב לעבור קורס עזרה ראשונה אחת לכמה שנים, כדי שחס וחלילה, אם יגיע הרגע הנורא מכל, הוא יוכל להיות שם עבור הילד שלו, ועבור עצמו.
כולנו חושבים שלי זה לא יקרה, אבל הנה, לי זה קרה. אני, האימא הכי היסטרית, שפועלת תמיד לפי הספר ושומרת על בטיחות ילדיה. לי זה קרה. אל תיקחו סיכון.
