למה מתגעגעים ילדי קריית שמונה המפונים מבתיהם מזה חודשים ארוכים? בקיר הגעגועים במשחקייה ההתפתחותית בקלאב הוטל טבריה, ילדי המשחקייה הוזמנו להעלות על הכתב את געגועיהם. "אני מתגעגעת לישון במיטה שלי", כתבה שירה בת השש (השמות בכל הכתבה בדויים), "אני מתגעגע לאוכל של סבתא שלי" הכתיב יונתן בן הארבע, "אני מתגעגעת לשחק בחדר משחקים ליד המטבח" הוסיפה רוני בת החמש את מחשבותיה. לאט לאט הקיר התמלא געגועים של ילדים רכים אל מה שמגיע להם בדין: ילדות מוגנת ומאושרת. גם הורי הילדים הוסיפו משלהם. משפחות שלמות שפונו ביום בהיר אחד מבתיהם, וכל מה שהם מבקשים זה לשוב לשגרה.
אלפי ילדים פונו מבתיהם לאחר ה-7.10, מדובר בילדים שמסלול חייהם הרגיל לא היה אמור להביא אותם למחוזות הטראומה. אלה ילדים שנולדו למשפחות נורמטיביות ומתפקדות, להורים מיטיבים, למשפחות אוהבות, שבבת אחת הם נקרעו מהעולם המוגן שלהם ונזרקו אל מציאות אחרת, מציאות שעשויה להסיט את מסלול להתמודדות קשה ואכזרית, אם המדינה לא תתעשת ותיתן מענה ממשי למצוקה שלהם.
טראומה בילדות היא טראומה שחורטת רישום בנפש. תקופה של חצי שנה בחיי ילד בן שנתיים אינה דומה לתקופה מקבילה בחיי מבוגר. החלק היחסי שלה פשוט גדול הרבה יותר ולכן הנזק שייגרם בהיעדר תנאים מתאימים הוא הרסני. ילדים לא זקוקים להרבה כדי לגדול בצורה מיטבית; מספיקה להם שגרה יציבה, מוגנות, מרחב בטוח כדי לחקור את הסביבה, לשחק, להתנסות. זו הדרך שלהם להתפתח וללמוד. הם זקוקים, באופן לא מפתיע, למבוגר משמעותי. דמות מיטיבה שתדע לתווך להם את העולם.
במצב נורמלי, תפקיד המבוגרים בחיי ילדים רכים הוא לווסת, לתווך את המציאות ולהגן על הילדים. במציאות הנוכחית, שבה משפחות שלמות נעקרו מבתיהן, ההורים לא תמיד מצליחים לעשות זאת באופן מיטבי. אי אפשר להאשים אותם. החיים בבית מלון לא מאפשרים למשפחה לייצר את מה שהיא זקוקה לו. הסביבה פשוט אינה בנויה לשגרת חיים רגילה, כזו שבונה חוסן אצל ילדים.
אנו עדים כבר היום לסממנים טראומטיים שהתפתחו אצל ילדים החל מאוקטובר שיכולים להעיד על עיכוב התפתחותי שנוצר אצלם כתוצאה מהמצב. בהם אפשר למנות רגרסיה שפתית כמו גמגום, חוסר שטף בדיבור, נסיגה ברמת הדיבור. אנו מזהים גם הפרעות אכילה שונות - אכילת יתר או אכילת חסר, או הפרעות שינה - ילדים שכמו מכבים את המערכת מחוסר יכולת להתמודד עם המציאות, ונרדמים לשעות ארוכות שאינן מותאמות לגיל, או כאלה שלא מצליחים לישון ומתעוררים תכופות או סובלים מביעותי לילה. היבט נוסף של התמודדות הנפש עם המציאות הוא חוסר ויסות רגשי היוצא בצורה של אגרסיות, אלימות והתפרצויות זעם. אפשר לראות גם שינוי בהרגלי המשחק של הילדים - הוא מצומצם הרבה יותר ממה שניתן יש לצפות לו בגילם, ונעדרת ממנו יכולת לפתח משחק סימבולי. כל אלה הם תסמינים שאנו מכירים היטב מילדים שחוו מצבם של דחק רעיל או סטרס מתמשך כרוני בילדות המוקדמת.
יש מה לעשות כדי למנוע את המצוקה הזאת. על המדינה להשקיע ולייצר מציאות מוגנת ומיטיבה התפתחותית שתאפשר להחזיר להם את מה שנגזל מהם עם הפינוי מהבית כמו מרחב בטוח לחקירה ולמשחק, גבולות בטוחים, כללי התנהגות. כל אלה עוזרים להם לבנות את החוסן הפנימי שלהם ולווסת את רגשות החרדה והאימה שהמלחמה על נגזרותיה השונות הציפה בהם, ולספק להם שמץ של נורמליות. בנוסף, עצם היכולת לבלות זמן במשחקים התפתחותיים מתאימים לגילם, להקשיב לסיפורים, לעבוד בגינה - כל אלה בונים אצלם כוחות נפש שהם כה הכרחיים בגיל הזה. זו הדרך לצמצם ולהפחית את המצוקה, וכן את הסיכון להתפתחות של תסמינים פוסט טראומטיים. אם לא נשכיל לתת לילדים רכים אלו את מה שהם צריכים, אנו צפויים להתמודד עם גל של התנהגויות סיכוניות קשות ושל עיכוב בהתפתחות הקוגנטיבית שתשפיע על תפקודם החברתי והרגשי של הילדים לכל אורך חייהם.
טראומה מוגדרת כאירוע בלתי ניתן להכלה על ידי הנפש. במובן זה, כל ילדי המפונים חוו מידה מסוימת של טראומה. אולם לא כל אדם שחווה טראומה יפתח בהכרח הפרעת דחק פוסט טראומטית. לילדים יש חוסן טבעי מדהים המאפשר להם להתמודד עם כמעט כל מצוקה שחוו. כדי שזה יקרה, הם זקוקים ליד מקצועית מכוונת, כזו שתעזור להם ולהוריהם להחזיר את מנגנוני הוויסות, לספק סביבה בטוחה למשחק וחקירה, ותחזק את הוריהם בתפקיד ההורי שהם נדרשים לבצע, כשהם עצמם במאבק בתוך תנאים קשים.
מדינת ישראל, בתוך יתר אתגריה, תצטרך למצוא מענה רחב בתוך המסגרות החינוכיות כדי לשמור על דור העתיד שלנו. המענה הנדרש צריך להיות חינוכי, התפתחותי ותקציבי. ללא מענה כזה אנו עומדים על סיפו של אסון לאומי רגשי-התפתחותי בקנה מידה שלא ידענו בעבר.