חן גולדשטיין אלמוג שנחטפה בשבת השחורה עם שלושת ילדיה מביתם שבכפר עזה ושוחררה במסגרת עסקת החטופים, חשפה הבוקר את המפגש בשבי עם החטופות הצעירות שנותרו מאחור, כשמצבן הפיזי והנפשי קשה ביותר.

"רבע שנה עברה. זה מטורף בכל קנה מידה שיש עוד אנשים בעזה: ילדים, נשים צעירות, חיילים וחיילות, אנשים מבוגרים. ספרנו את הימים שם - וגם פה אני עוד סופרת את הימים. חלק ממני עוד שם. זה בלתי נתפס ובלתי נסלח. התחושות קשות".

"הלב שלי עם הבנות שנשארו שם. הן פצועות פיזית ונפשית. בפרידה מאיתנו הבנות ביקשו שלא נשכח אותן, שנילחם בשבילן, שנלך להפגנות. זה מהדהד לי בראש כל הזמן. אני מגייסת את עצמי לעשייה, מקווה שאני עושה מספיק בשבילן. אנחנו כל כך מחכים ומייחלים לחזרתן".

מה שמעתם מהן על מה שעוברות בשבי?
"שמענו סיפורים ממקור ראשון על בנות שעברו הטרדות ופגיעות מיניות קשות. בנות שהיו איתנו סיפרו דברים שסיפרו להן ממקור ראשון. שמענו שלושה או ארבעה סיפורים כאלה. יש עוד חטופות וחטופים שלא פגשנו אותם. התחושות קשות מאוד. יש שם בנות שפצועות פיזית ולא מטופלות כמו שצריך אבל אומרות: 'עם זה עוד נצליח להתמודד, עם הנכויות שאולי יישארו לנו, אבל הפגיעות הנפשיות, האופן שפגעו בנו וחיללו אותנו ואת גופנו, עם זה לא יודעות איך נצליח להתמודד'. הבנות האלה היו על הקצה, הרוח שלהן הייתה על הקצה, כשהן נפרדו מאיתנו לפני שבעה שבועות. אני לא יודעת מה איתן עכשיו".

לדברי גולדשטיין אלמוג, "הייתה תחושה, אחרי שהמשפחות והילדים יצאו, שייצאו גם הנשים הצעירות והפצועות, המבוגרים, החיילות והחיילים. זה נתקע, מאז חזרו רק ארונות, לא אנשים שלמים שעומדים על הרגליים. זה קשה ביותר. אני מצפה שזה יהיה בראש סדר העדיפויות, שלא ידברו על מחיר - כי אין לזה מחיר. הבנות הצעירות האלה הן המהות שלנו, העתיד שלנו, יש לנו מחויבות מוסרית וערכית אליהן, אל כולן, להחזיר אותן למשפחות שלהן ולחיים שלהן".

בשבי, מה הקושי הגדול ביותר? הרעב, הפחד הקיומי? חוסר הוודאות?
"זה הכל ביחד, קשה להגיד מה הכי קשה. חוסר הוודאות, אובדן השליטה שלך על החיים שלך ועל עצמך, הפחד שדברים יכולים להשתנות ברגע. את מנסה לשלוט בגוף שלך ובהרגשה האישית הפנימית שלך, לתפקד, להיות חיונית. היינו שם בייאוש הרבה פעמים, היה גם אובדן תקווה לפעמים ומחשבות קשות. הייאוש קשה ביותר".

כשהייתם בשבי, הבנתם מה קורה בארץ ושמדינה שלמה מחכה לכם?
"אין מושג על גודל העשייה מצד האזרחים. שומעים חלקי דברים ונתלים בכל פיסה אינפורמציה קטנה. מספרים שראו את האבא של אחת הבנות מחזיק תמונה שלה בהפגנה. היא כל כך התרגשה לשמוע מזה. למדנו לא להאמין תמיד לכל דבר שהם מספרים לנו, כי הרבה דברים שהם אמרו לנו לא באמת קרו ולא היו נכונים. אם הבנות נמצאות עדיין באותו המקום שהיו בו, אין להן רדיו וטלוויזיה. יש רק מה שהשובים מספרים להן. זה מקום קשה עם תנאים קשים. האם הן עדיין שם? האם הן עדיין ביחד? יש הרבה שאלות מאוד מדאיגות ומטרידות".

מה דעתך על הטענה שיש להמשיך ללחוץ עליהם צבאית כדי להגיע לעסקה?
"הייתי שם, זה נשמע שלוחצים עליהם מאוד מבחינת ההפגזות. זה קשה מאוד שם, שדה קרב, מסוכן. קודם צריך לשחרר אותם. כבר חודשיים שמופעל לחץ מטורף, בתור מי שהייתה שם וחוותה את הנחישות והעוצמה הזו מקרוב".

כחלק מהטרור הפסיכולוגי, חמאס ממשיך לפרסם סרטונים. עד כמה זה מחזיר אותך לשם?
"גם אותנו צילמו מספר פעמים לאורך התקופה שם. זה מבוים מאלף ועד תו, יש טייקים. אם משהו לא נראה להם, הם יעשו שוב ושוב. באחת הפעמים שביקשו שאדבר, שאלו אותי: 'למה את בוכה?'. הוא רצה לעשות שוב, שלא אבכה. יש פגיעה רגשית".

51 ימים מאז שחזרתם, אתם מגויסים לחלוטין למאבק. היה רגע לעצור, לעכל את הטרגדיה ולהתאבל על אובדן בעלך נדב והבת הבכורה ים?
"אלה הרבה מאוד דברים בבת אחת. הרבה מאוד דברים קרו לנו והכו בנו מאוד חזק. גם הרצח של ים ונדב, גם אובדן הבית והקיבוץ שגרנו בו שיש בו הרבה הרס וחורבן ואי אפשר לחזור לשם. גם כל מה שעברנו בשבי. ים ונדב תמיד איתנו. זה תהום, חור שחור כבד ששואב. זה מאוד קשה וכואב. אנחנו נשאבים לשם ויוצאים כל יום מחדש. זה כאב שאנחנו לא מכירים, לא האובדן ולא הפחד שחווינו, פחד מוות. סערה מטורפת של רגשות שאנחנו מנסים לארגן אותם. לא היו לנו התהליכים הטבעיים של לוויה, שבעה, 30. אנחנו מנסים להיעזר באנשי מקצוע שמלווים אותנו, כל אחד בנפרד ואותנו כמשפחה. אנחנו מאוד עטופים ומנסים לבנות בתוך זה משהו חדש".

מה למדת על עצמך בתקופה הזאת? הופתעת מהעוצמות שלך?
"אני מופתעת. ידעתי שאני בחורה חזקה, אבל לא באופן הזה. אבל, אני גם בוכה ונשברת, לפעמים גם בפני הילדים. זה קרה גם בשבי, אבל הבנתי מהר מאוד שמה שהם רואים ממני, מה שמשתקף ממני, מגיע אליהם, ושאני מודל לחיקוי. תמיד אנחנו ההורים מודל לחיקוי לילדינו, אבל שם הרגשתי את זה מאוד חזק".

גם בתך אגם מפגינה עוצמות גדולות.
"אני משתאה ומתפעלת הרבה פעמים לנוכח העמידה האיתנה שלה, הבוגרת והאמיצה. היא תמיד הייתה בוגרת אבל שם כנראה שעשתה קפיצת דרך. אני גאה בה ובטוחה שגם אבא שלה ואחותה ים גאים בה".

אחרי 102 ימים, מה המסר שלך למי שרואה ושומע אותנו עכשיו?
"צריכים להחזיר את כולם, זה בראש סדר העדיפויות. אנחנו לא יודעים מה המצב שלהם, אם רוחם עדיין איתם, מה מצב הפציעות שלהם, הנכויות שלהם, הפגיעות הפיזיות והנפשיות. אני מקווה שהבנות עוד לא מרוסקות, שהן עוד יכולות לחזור אלינו. יש לנו אחריות בסיסית למי ששם, להחזיר אותם למשפחות, לפה לישראל. זה דור ההמשך שלנו, יש לנו את המחויבות הערכית והמוסרית הזו. בלי זה, אין לנו קיום כמדינה".