להיות אמא זה נהדר, אבל לפעמים זה גם מאתגר, במיוחד כשהילדים מפתיעים עם השטויות שהם עושים. "אחד הדברים שהכי מפתיעים אותי כל פעם מחדש זה כמה קשות השכבות יכולות להיות", שיתפה בבין פראנד, מאמנת עסקית ואם יחידנית - ברשת, "אני זוכרת איך כשהייתי ילדה רציתי להישאר ערה עד מאוחר ונדנדתי לאמא שלי כדי לקבל רק עוד חמש דקות מכל דבר שיוכל להשאיר אותי ערה עוד קצת. אבל לא זכרתי את ההתמוטטויות והתקפי הזעם, עד שהגעתי לצד השני בקרבות שלפני השינה".
"לפני כמה ימים, הבת שלי אמרה לי שאני מתנהגת אליה רע - מה שכמובן אומר שפשוט התנהגתי כמו אמא והצבתי גבולות - ושהיא החליטה לברוח. היא ארזה את מזוודת הצעצועים שלה ואמרה לי 'אני הולכת לעזוב את הבית הזה, ללכת לחברה שלי ולאכול חטיפים'. אבל אז, במקום במקום להגיד לה לא, להכריח אותה להישאר או לנסות לגרום לה להסתכל על הדברים בצורה הגיונית, פשוט אמרתי: 'אחלה'. בחרתי לא להילחם בבת שלי. במקום לנסות לשכנע אותה לא לעזוב, גרמתי לזה להיראות מרגש יותר מאשר ללכת"
"'למה שלא נהפוך את החדר שלך לבית מלון, ותוכלי לעשות צ'ק-אין אליו?', אמרתי, ומיד קלטתי חיוך קטן מבצבץ בצדי הפנים שלה. הבת שלי מתה על מלונות, אז ידעתי שזה ידבר אליה. 'ברוכה הבאה למלון שלנו, יש לך הזמנה?' שאלתי אותה. 'כן!' היא אמרה בהתלהבות, ומסרה לי גם את השם והכתובת שלה. 'מצוין, אני אשמח להראות לך את החדר שלך, הוא בקומה השנייה. זה אחד החדרים הכי טובים שיש לנו', אמרתי, והצבעתי על המדרגות של מיטת הקומותיים שלה. 'זה ממש כאן במעלה המדרגות, את יכולה להשאיר את המזוודה שלך כאן', המשכתי והוספתי: 'יש לנו גם שירות חיבוק ונשיקה חינם. תרצי חיבוק ונשיקה?'. 'כן!', היא אמרה, ואז עלתה ונכנסה למיטה".
"'גם אני רוצה לעשות צ'ק אין!', אמר פתאום אחיה. הוא ניגש לכיסא שהצבתי בתור דלפק הקבלה, רשמתי אותו והראיתי גם לו את החדר שלו. 'גם זה חדר מעולה', אמרתי, 'הוא ממש כאן בקומת הקרקע, והוא כולל גם סדינים של ספיידרמן. תרצה גם חיבוק ונשיקה?'. פתאום, שעת השינה הפכה למשחק, כי הצטרפתי לעולם שלהם במקום להכריח את הבת שלי לחזור לתוך העולם שלי. במקום ללכת לישון בדמעות, כולם נרדמו עם חיוך".
יותר משחקים - פחות מתח
בתור אם יחידנית, פראנד מספרת כי אין מי שייקח ממנה את המושכות כשעובר עליה יום מלחיץ ועמוס במיוחד או כשהיא צריכה פסק זמן מההורות. היא משתפת שהיא צריכה למצוא דרכים אחרות לגרום לילדים שלה לשתף פעולה - כי הם בני אדם קטנטנים עם רגשות עוצמתיים, והיגיון לא תמיד עובד איתם. לדבריה ה'משחוק' של ההורות, כלומר ההפיכה שלה למשחק, הופך את הכול למהנה יותר עבורה ועבור ילדיה, וחוסך לה את הוויכוחים והרמת הקול בדרך.
"זה משמעותי, כי כשאני נלחצת הילדים שלי רוצים להילחם בי על כל דבר שאני מבקשת מהם לעשות. הם מרחיבים גבולות, לומדים מה הם יכולים להשיג וחוקרים איך לבטא את מה שהם רוצים כל יום. זה מרתון רגשי בשביל הגוף והמוח הקטנים שלהם, וכשמגיע הרגע ללכת לישון אחרי כל זה, זה עלול להיגמר בטנטרום". היא מסכמת ומשתפת שהיא למדה שהכלי הכי טוב שיש לה כדי לגרום לילדים להקשיב לה הוא לפגוש אותם איפה שהם נמצאים - להתחבר למה שהם אוהבים, למה שמניע אותם, ולהפוך את הדברים למשחק מתי שרק אפשר. זה תמיד מפחית את הלחץ שלה - ויוצר חוויה טובה יותר גם עבורם.