הכול מתחיל בחינוך: אחרי ההיסטוריה הסלקטיבית, מגיע תורם של לימודי האזרחות

ספר אזרחות חדש, "בשבילי האזרחות" שמו, יצטרף בקרוב לתוכנית הלימודים לבגרות של תלמידי ישראל. למה זה מעניין? בשל זהות המוציא לאור שלו, מכון הר ברכה, שהוא חלק מהישיבה החרד"לית הר ברכה הממוקמת בפאתי שכם, סמוך לחווארה. רב הישיבה אליעזר מלמד, דוגל ברוח התפיסה הגאולית-משיחית של הרב צבי יהודה קוק (הרצי"ה), ראש ישיבת מרכז הרב המנוח, שהיה אביה הרוחני של תנועת גוש אמונים. מלמד מעודד עלייה להר הבית, ובעבר קרא לסירוב פקודה לפינוי מאחזים והתנחלויות, מה שהוציא את ישיבת הר ברכה ממסלול ישיבות ההסדר עם צה"ל למשך ארבע שנים.

באתר מכון הר ברכה כבר התהדר הספר באישור משרד החינוך (כפי שניתן להיווכח בצילום המסך המצולם), אף כי משרד החינוך מכחיש שזה ניתן. עוד הציע המכון למורים לאזרחות למלא את פרטיהם ולקבל עותק חינם של הספר, ישירות לביתם.

כתיבה מתוחכמת ולא בוטה, אבל מה המסר?

הצעד השיווקי הזה שכיכב באתר באופן קבוע, נפסק כחצי שעה אחרי שלרב יונדב זר, הרוח החיה מאחורי הוצאת ספרי הלימוד של הר ברכה, נשלח מייל שביקש את התייחסותו לספר האזרחות ולספרי הלימוד בהיסטוריה שהוציא המכון. מאז, כל אזכור לספר האזרחות נמחק מהאתר. בהמשך טען זר שלא קיבל את המייל, כיוון שהוא נשלח לכתובת ישנה, וכי "הדף הוסר בעקבות הערה שקיבלנו השבוע בעניין. מדובר בדף טיוטה שלא היה אמור להיות פתוח לגולשים ולכן הוגבלה הגישה אליו". לשאלות נוספות לגבי הספר, נמנע מלהתייחס.

זר, בן לאצולת המתנחלים, עשה את עבודת התזה שלו בחוג למורשת ישראל שבאוניברסיטת אריאל בנושא "מגמות וערכים חינוכיים בספרי לימוד היסטוריה בחברה החרדית", שם השווה בין ספרי לימוד ממגזרים שונים. בספרים הוא מקבל את הקרדיט על "עריכה מגדרית-מגזרית". אביו, משה זר, מכונה גואל הקרקעות של יו"ש. אחיו, גלעד, נרצח בפיגוע ירי ועל שמו קמה חוות גלעד. ואשתו, העיתונאית עתיה זר, בעלת דוקטורט בהיסטוריה, היא בתו של הרב משה לוינגר, אבי הישוב היהודי בחברון. מאחר שלימודי האזרחות, להבדיל מלימודי ההיסטוריה, משותפים לכלל תלמידי ישראל, לא מן הנמנע שהספר ילמד גם בחינוך הממלכתי ולא רק בזה הממלכתי-דתי.

אפשר להניח שאם ספר לימודי האזרחות הנוכחי, "להיות אזרחים בישראל", שנוי במחלוקת, הרי שגם ספר זה, בפרט על רקע המאבק בהפיכה המשטרית, עתיד לעורר סערה. כך למשל, אם בספר הקודם היה היועץ המשפטי של פורום קהלת, עו"ד אביעד בקשי, על תקן יועץ מדעי, הרי שכאן ההוצאה כולה מגיעה עם תפיסת עולם מגובשת בסוגיות של "אזרח, לאום ומדינה", אותן מתיימר הספר להקיף.

מה ייכתב בספר? אפשר לקבל מושג מה"שיבה לציון", הספר האחרון בטרילוגיית ההיסטוריה של הר ברכה. "האתגר המרכזי של המדינה עדיין לפניה", נכתב בו, "כינונה של מדינה משגשגת מבחינה כלכלית, מדעית וטכנולוגית, ושל חברה של חסד וערבות הדדית, והכל ברוחה של תורה… באור האידאה האלוקית… במימושו של חזון זה יעסוק אי"ה, הכרך הבא בסדרה". האם התכוונו שם לספר האזרחות? מאחר שפרויקט לימודי ההיסטוריה כבר הושלם, בהחלט יתכן. זר כאמור סירב להתייחס אליו, אך באשר לציטוט המובא פה לגבי אתגרי המדינה, השיב, "מי בחינוך הממלכתי דתי, לא מעוניין בכינונה של מדינה כזו? למיטב ידיעתנו, זהו מסר התואם את כולם".

ניתוח ספרי ההיסטוריה שהוציאה הר ברכה מלמד על כתיבה מתוחכמת, כתיבה שאינה בוטה או מוקצנת. גם מומחים להוראת ההיסטוריה שעמם שוחחנו, ציינו שהופתעו מהאלגנטיות שבכתיבה, ששונה מאוד מספרי ההיסטוריה שבמגזר החרדי (ועל כך בפרק הבא בסדרת תחקירי שומרים, "הכול מתחיל בחינוך", שזהו הפרק הראשון בה). הניואנסים הם בירידה לפרטים, ובבניית הנרטיב, שנעשית על סמך מה שאין בהם, לא פחות מאשר על מה שיש.

"רצח ראש הממשלה העמיק את המתח בין תומכי ההסכם לבין מתנגדיו, ובמיוחד הרע את היחס כלפי כלל הציבור הדתי-לאומי, שהרוצח הוצג כמי שהיה חלק ממנו"

מתוך ספר הלימוד

אזכור רצח יצחק רבין, הוא דוגמה מובהקת לכך. שתי פסקאות בלבד מוקדשות בספר "השיבה לציון" לרצח ראש הממשלה, וגם הן מופיעות במובלע במסגרת הפרק על יחסי ישראל והעולם הערבי, בחלק שמוקדש לוויכוח על הסכמי אוסלו.

נכון, רצח רבין הוא חלק מתוכנית הלימודים באזרחות ולא בהיסטוריה, אך אזכורו יכול להגיע במגוון דגשים. בהר ברכה בחרו להתמקד בכך ש"רצח ראש הממשלה העמיק את המתח בין תומכי ההסכם לבין מתנגדיו, ובמיוחד הרע את היחס כלפי כלל הציבור הדתי-לאומי, שהרוצח הוצג כמי שהיה חלק ממנו".

אין שום ניסיון לתאר את הסביבה הרעיונית בה צמח הרוצח יגאל עמיר. אין התייחסות להסתמכותו של עמיר על פסק דין רודף, כמו גם שום ציון של הרבנים שתמכו בו. התלמיד שקורא את הפיסקה יכול לקבל את הרושם שהציבור הדתי הלאומי הוא בכלל הנפגע מהרצח.

"זה מקרה אופייני לספרי לימוד אידיאולוגים", מסבירים חוקרים שעוקבים אחרי הוראת ההיסטוריה במגזרים השונים, "אחת השיטות היא להציג רעיון מסוים, ובאותה נשימה לקטול אותו. זה כמו להכניס חיסון באמצעות וירוס מוחלש לגוף. הנרטיב הנכון מיד משתלט, בפרט כשהנוסח מוגש בצורה לטנטית ומתוחכמת. רק מי שמכיר היטב את החומר, מזהה מה קרה פה".  

האזכור המצומצם לגבי רצח רבין והציונות הדתית, בולט במיוחד על רקע הייצוג הנרחב שמקבל המגזר הדתי בספרי ההיסטוריה שהוציא המכון. חלקם באירועים ההיסטוריים חרג במידה ניכרת, ממה שמייחס להם המחקר ההיסטורי, כשבמרבית המקרים עודד הפיקוח במשרד בחינוך את הגישה הזו, כפי שמוכיח במחקרו ד"ר רועי וינטרוב, חוקר במכון הישראלי לחינוך היסטורי בסמינר הקיבוצים.

זר בתגובה: "רצח רבין אינו חלק מתוכנית הלימודים! אף על פי כן מצאנו לנכון לא להתעלם מהרצח, ולהתייחס אליו ולו בקצרה דרך העיסוק בהסכמי אוסלו, הוויכוח לגביו בחברה הישראלית והוספת דיוקן על רבין (הדיוקן הוא פיסקה - ח"ש). יגאל עמיר צמח בסביבה חרדית ולא דתית-לאומית ורק בשלב מסוים עבר למוסדות החינוך הציוני-דתי. גם אם היה ציוני-דתי, לא הייתה שום הצדקה להטיל כתם על ציבור שלם בגין מעשיו של אדם בודד".

הקמת המדינה? ואולי היה זה בכלל המגזר הדתי ולא תנועת הפועלים

ב-2010 פורסמה תוכנית חדשה ללימודי היסטוריה לחינוך הממלכתי-דתי (חמ"ד). הוצאות מט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית) והר ברכה התמודדו על הוצאת ספרים לפי תוכנית זו. מט"ח הפסיקה אחרי ספר אחד ואילו הר ברכה הוציאה את סדרת "משברים ותקומה", פרויקט מרשים בן שלושה ספרים שמקיפים את כלל לימודי ההיסטוריה בחטיבה העליונה.

מתחרים רשמיים אין להר ברכה היות שבניגוד לחינוך הממלכתי, שמציע בחירה מבין כמה סדרות, "משברים לתקומה" היא הסדרה היחידה שמציעה מענה כולל ללימודי ההיסטוריה בתיכון הממלכתי דתי, ומאושרת על-ידי משרד החינוך. בשנים האחרונה הוציא מכון הר ברכה גם שני ספרי היסטוריה לכיתות ו-ז.

"זו פעם ראשונה בתולדות הוראת ההיסטוריה בחינוך הממלכתי-דתי, שהופקה סדרה של ספרי לימוד בידי מכון של ישיבה תורנית", מציין וינטרוב, שחקר את הוראת ההיסטוריה בחינוך הממלכתי דתי (חמ"ד), ורבות מהאבחנות בהמשך הכתבה מסתמכות על עבודת הדוקטורט שלו, כמו גם על מאמר אקדמי פרי עטו.

"הספרים נכתבו בידי צוות של מורים להיסטוריה ואנשי אקדמיה ובמעורבות צמודה של רבנים מרכזיים בישיבה, כפועל יוצא מהחשיבות שמיייחסים אנשי הר ברכה להפצת משנתם וחזונם לציבור הדתי ולכלל החברה הישראלית", מרחיב וינטרוב. "אנשי הר ברכה ביקשו לצאת כנגד הגישות הפוסט מודרנית והפוסט ציונית. דאגותיהם לא הוגבלו לחינוך הציוני דתי, אלא לכלל הוראת ההיסטוריה במדינה". לשיטתם, "עליהם מוטלת האחריות לכונן נרטיב חדש שיכונן את הדור הישראלי היהודי הצעיר".

"לספרים האלה יש פופולריות עצומה", מסבירים גורמים שמכירים את לימודי ההוראה במגזר. "זה לא שהם עקפו את הפיקוח (של משרד החינוך). הפיקוח לגמרי איתם, וגם אם יש יותר אוטונומיה לבתי הספר ומורים מציעים חומרי לימוד מטעם עצמם, עדיין יש לספרים האלה משקל גדול".

גם וינטרוב מציין שיתוף פעולה דומה. "את מעמדה המוביל של הסדרה, יש להבין גם בהקשר של אופי מינהל החינוך הממלכתי-דתי ובעיקר של צוות הפיקוח על הוראת ההיסטוריה בניצוחה של בלהה גליקסברג המפמ"ר", הוא כותב בעבודת הדוקטורט שלו. "גליקסברג מפקחת דומיננטית ואקטיבית ביותר… היא ואנשי החמ"ד מצאו באנשי הר ברכה שותפים נוחים בתרגומה של תוכנית הלימודים לתהליך הלימוד בפועל".

דוגמאות יש בשפע. "ניתוח חומרי הלימוד", כך וינטרוב, "העלה כי הצביון הדתי שניתן לנושא הבית הלאומי חרג מעבר למתבקש בהנחיות תוכנית הלימודים. הנחיות הפיקוח העצימו את הדגש על תרומתו של הציבור הדתי, והנחו לצמצם באופן ניכר את הלימוד על מוסדות היישוב היהודי, על העליות לארץ ישראל ועל סוגי ההתיישבות בה, ולהשאיר כמעט רק תכנים העוסקים בציבור הדתי".

תנועת הפועלים? "הפיקוח בחר להשמיט לחלוטין את תהליך הקמת מוסדות השלטון של היישוב ולהשאיר בדיון הפוליטי רק את הלימוד על המגזר הדתי. הוא הוריד את התכנים על מפלגות הפועלים והמפלגות בגוש האזרחי, שזכו לרוב מוחלט של הנציגים באסיפת הנבחרים, והשאיר רק את המפלגות שבגוש הדתי". החלוצים? התנועה הקיבוצית? "כל מערכי השיעורים על העליות השלישית, הרביעית והחמישית הושמטו, כמו גם כל התכנים על מוסדות היישוב והתנועה הקיבוצית החילונית. בלימוד על מאבק היישוב על גבולות הארץ הורדו תכני הלימוד על 'אחת עשרה הנקודות', ונותרו רק התכנים העוסקים בגוש עציון. תולדות התנועה הקיבוצית החילונית נלמדו רק במסגרת סוגיות הביטחוניות - מקומה המרכזי בהקמת הפלמ"ח ובמפעל ההעפלה".

לטענת וינטרוב, "ההנחיות פוגמות משמעותית בייצוג ההיסטורי של היישוב ושל פעילותה של התנועה הציונית ועומדות בסתירה למטרות המוצהרות של תוכנית הלימודים". זר בתגובה: "לא חרגנו מעבר לתכנית הלימודים".

משרד החינוך סירב לבקשת שומרים לראיין את גליקסברג, והציע שנשלח שאלות בכתב. הטענות הללו כמו אחרות שמועלות בכתבה זו, הופנו אל המשרד, אולם לא זכו להתייחסות עניינית. תשובה כוללנית שמנסה להסיט את הדיון להשוואה עם החינוך הממלכתי, מופיעה בסוף הכתבה.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני? קו ירוק מטושטש ובלי פלסטינים

הספר "השיבה לציון" מציין את גירוש הפליטים מבתיהם ואת "הנכבה", כאחד ממושגי היסוד בלימוד מלחמת העצמאות. זה לא מובן מאליו, וגם אינו מתבקש מתוכנית הלימודים גם בחינוך הממלכתי, אבל הסיבה לכך אינה נובעת מאמפתיה לסבלם של הפלסטינים, כפי שמסביר וינטרוב. לדבריו, "הלימוד על הסבל והגירוש שהיו כרוכים בהקמת המדינה, מאפשר להקביל בין מלחמת העצמאות לששת הימים. כך אפשר לטעון שההבדל בין ההתיישבות היהודית על אדמות פלסטיניות שנכבשו ב- 1948 לאלה שנכבשו ב-1967, אינו משמעותי ואפשר שאינו קיים כלל. מהלך זה טשטש את חשיבותו של הקו הירוק והציג את מפעלה של תנועת גוש אמונים כהמשך ישיר של מאמצי ההתיישבות".

 "הנרטיב שמשרטטים אנשי הר ברכה הוא כמעט פוסט ציוני", מציין בנימה של סרקזם, היסטוריון שעוקב אחרי הלימודים במערכת החינוך. "מבחינתם דין השטחים הכבושים ב-48 וב-67, חד הוא. רק שבניגוד לפוסט-ציונות, בספרי הר ברכה המסקנה הפוכה, כולם שלנו".

בהתאם לגישה זו כללה בחינת בגרות בהיסטוריה משנת 2018, שאלה שראתה בכל היישובים מקשה אחת: "במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 הוקמו במדינת ישראל כמה מפעלי התיישבות: בגליל, בעיירות הפיתוח, וביש"ע. בחר מפעל התיישבות שלמדת עליו והצג את המטרה של מפעל התיישבות זה".

גישה דומה אומצה בספר "השיבה לציון", כששולבו יחד חברון, בית לחם וירושלים: "התרגשות מיוחדת הייתה כששוחררו המקומות הקדושים לעם ישראל: הכותל המערבי והר הבית, מערכת המכפלה וקבר רחל", נכתב שם.

"לדעתנו, כפי שמדינת ישראל מסרבת לכנות בשם זה את אזרחי המדינה הערבים, כך גם על כל המאמינים בתנ"ך ובזכותו של העם היהודי על הארץ המובטחת, להימנע משימוש בשם זה לערביי יהודה, שומרון חבל עזה ופליטי ארץ ישראל במדינות ערב"

מתוך ספר הלימוד

עם זאת, בהתייחסם למונח "פלסטינים" כתבו המחברים, "לדעתנו, כפי שמדינת ישראל מסרבת לכנות בשם זה את אזרחי המדינה הערבים, כך גם על כל המאמינים בתנ"ך ובזכותו של העם היהודי על הארץ המובטחת, להימנע משימוש בשם זה לערביי יהודה, שומרון חבל עזה ופליטי ארץ ישראל במדינות ערב". מדוע ההתכחשות הזו? זר: "המושג הובא בהערת שוליים, להתנגדותה של גולדה מאיר לשימוש במושג זה. אצל גולדה הנימוק היה חילוני-היסטורי".

כך, בעוד חומרי הלימוד בחינוך הממלכתי מבקשים להציג את ההשפעה המורכבת של השליטה בשטחים אלה על החברה הישראלית, בחינוך הממלכתי-דתי אין עוררין על כך ששטחים אלה הם חלק בלתי נפרד מדינת ישראל, ושחרורם מידיים זרות הוא שלב מרגש בבניית הארץ. "השיבה ליהודה ושומרון, אזורים שבהם חיו האבות והאמהות, שבהם קמה מלכות דוד ושלמה, לב העם היהודי, עוררה התרגשות בקרב רבים", נכתב ב"שיבה לציון".

"תוכנית הלימודים בחינוך הממלכתי-דתי אמנם כוללת פירוט רב", מציין וינטרוב. "אך באירועים היסטוריים שהיו כרוכים בעוולות של הצד הישראלי, ההתייחסות הנה רק ברמת הכותרת, ולא כללה שום הנחיה או פירוט… המקום היחיד בו ניתנו הנחיות ברורות לגבי הסכסוך היה בדרישה להבהיר את המאבק האידיאולוגי של הפלסטינים כנגד מדינת ישראל, באמצעות האמנה הפלסטינית ואמנת החמאס".

כך, למשל, הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956, מכונה בספר, "הפרשה", ונידון במסגרת סעיף על נסיבות ביטול המשטר הצבאי בישראל. מלבד הציטוט המפורסם מפסק הדין, כי מדובר "בפקודה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס עליה", אין דיון ערכי-מוסרי במשמעות מבחן הדגל השחור.

גם לגבי "אירועי דיר יאסין" ש"עוררו זעזוע וגינוי רחב", נטען ב"שיבה לציון", כי הטענות על טבח הן "שמועות" לא נכונות. חמשת ההרוגים מקרב לוחמי האצ"ל והלח"י מוזכרים לפני "מאה ההרוגים הפלסטינים, ביניהם נשים, ילדים וזקנים", שהיו בדיר יאסין, ומודגש כי ההרג נעשה "במהלך הקרב", וכתוצאה מאופי הלחימה בקרב האוכלוסייה האזרחית".

זר בתגובה: "בדיר יאסין הובאה גרסת הלוחמים וגרסת 'הטבח'. הלח"י והאצ"ל התנגדו להרג במזיד של מי שאינם לוחמים - ולכן טענו שזה היה מתוך קרב. הגרסה זכתה לאישוש מחקרי - משמעות הדבר היא שבחברה היהודית הייתה הסכמה שאין לבצע הרג ממין זה.

"ההרג בכפר קאסם הובא במקומו הראוי לפי תוכנית הלימודים, בדיון על ביטול המשטר הצבאי. אין מקום לדיון על שאלות מוסריות, כי הלוחמים הועמדו למשפט צבאי והורשעו ולא הייתה תמיכה ציבורית במעשיהם. למה לדון בספר לימוד על דבר שמוסכם כי הוא שלילי? ואם כבר הלכתם בכיוון המוסרי, למה לא שאלתם על דיון במעשי ההרג (הטבח) של ערביי ישראל?".

דת ומדינה? בלי רפורמים ועם השואה כ"מסעו הייחודי של עמנו בהיסטוריה"

בכמה הזדמנויות ציין מכון הר ברכה, "מטרת הספרים להראות את יד אלוהים המכוונת את מהלכי ההיסטוריה והתקדמות העולם אל הגאולה". הפרשנות התיאולוגית הזו, ברוח תורתו של הרב צבי יהודה קוק, מלווה את שלושת ספרי לימודי ההיסטוריה, ובעיקר את זה העוסק בשואה, ורואה בה חלק מ"מסעו הייחודי של עמנו בהיסטוריה", שאף "תואר כבר בדברי הנבואה".

"ספרי הר ברכה ביקשו ללמד את השואה כשלב כאוב ביותר, אך ייתכן הכרחי - שנאלץ עם ישראל לעבור כחלק מתהליך חזרתו לא"י והבאת הגאולה לעולם", מסביר וינטרוב. "גישה זו עומדת בניגוד לחומרי הלימוד שהפיק הפיקוח. אלו נמנעו מלספק הסבר אמוני נחרץ לשואה, והעדיפו להדגיש את חוסר יכולתו של האדם לתפוס את המאורע".

בספר "חורבן וגבורה" של הר ברכה, לא מוזכר למשל, השבר האמוני העמוק שחוו יהודים רבים בעקבות השואה. אך כן מתקיים בו דיון נרחב בסוגיית המוות על קידוש השם, כאשר עם ישראל עצמו מתואר כיוצא דופן: "עמנו לא מיוחד רק בסבלו. הוא מיוחד בכל מה שעבר עליו; כל המהלך ההיסטורי של עם ישראל הוא מיוחד, מסתורי, שונה מכל מה שההיסטוריה האנושית מכירה ויודעת", נכתב שם.

בכלל, אידיאליזציה של דמויות דתיות הייתה אחת המטרות שהציב לעצמו החינוך הממלכתי-דתי במטרה לחזק את הזהות הדתית של התלמידים. "'חורבן וגבורה' תיאר את מעלותיה של ההנהגה הרבנית", כתב וינטרוב, "הציגה כנטולת רבב, ככזו שהמשיכה 'לתמוך, לעודד, להנהיג ולכוון את העם בשעה קשה'". הוא מיזער את "פועלם השנוי במחלוקת של רבנים מרכזיים שעזבו את קהילותיהם, והתעלם מאלה שהואשמו בבגידה, כמו הרב הראשי לרומא, ישראל צולי והאדמו"ר מבעל"ז, רבי אהרון רוקח".

לכך משיב זר: "כתוב בספר ש'היו רבנים שעזבו את בני קהילותיהם בתחילת המלחמה, אך רבנים רבים בחרו להישאר עם קהילותיהם למרות הסכנה'. לגבי האישום בבגידה - היה אחד כזה, ואין הוא משנה את התמונה הכללית. לא מוזכר השבר האמוני שהיה מנת חלקם של חלק מהיהודים כי זה אינו נושא הפרק, וגם לא הוזכרו אלו שאמונתם התחזקה ואלו שלא היו מאמינים והתחזקו. גם לא הוזכרו אלו שאיבדו אמונתם באדם, באנושות ובנאורות".

בספר הראשון בסדרה מבית הר ברכה, "מסורת ומהפכות", מובאת גישה עויינת כלפי הזרמים שאינם אורתודוקסים. בעוד ספר הלימוד של מט"ח לחינוך הממלכתי-דתי מציג את התנועות לתיקונים בדת, כמי שבחרו לשלב בין העולם המודרני ליהדות. בהר ברכה כתבו כי המושג "תיקונים" הוא "כינוי שנועד לטשטש את חומרת הסטייה", ותיארו אותם כמי שנשארו במסגרת היהודית בלית ברירה. זר בתגובה: "עובדה שהתנועה מכונה 'רפורמה', זה הרבה יותר מסתם תיקונים".

דוגמה אחרת לשכתוב ההיסטוריה מתקבלת ב"שיבה לציון", בפרק העוסק בוויכוח על הצביון היהודי של המדינה. שם מוזכרים 50 אנשי רוח, שבן גוריון ביקש לשמוע את דעתם בנושא "מיהו יהודי". מחברי הספר מביאים את הסופר ש"י עגנון, כדוגמה של מי שהיה בעד השילוב הזה, אך משמיטים את המלצתו הנחרצת לבן-גוריון, "למשוך ידו מלדון בענייני דת… כדי שתהא דעתך פנויה לענייני מדינה בלבד… הואיל ודת ומדינה לעת עתה הן כשתי שכנות שאינן נוחות לזו". האם האידיאולוגיה של כותבי הספר היא שלא אפשרה להם להביא את התשובה במלואה? זר משיב: "נושא הסעיף הוא שאלת 'מיהו יהודי?', ולכן הובא רק מה שקשור לשאלה זו".

תגובת משרד החינוך: "המשרד פועל על פי תבחינים ברורים"