"עכשיו נותר רק הפחד"

"זאת הצוואה שלי אם כך. אני מתרגשת עכשיו ומפחדת אבל בפעם האחרונה. היו לי חלומות שאני לא רואה את עצמי מגשימה, כמו שאמרתי, פשוט לא רוצה לחיות. אני אוהבת את כולכם. שלום. דורון אסף".

אלו היו המילים האחרונות שכתבה דורון אסף, חיילת בת 19, ביום שבו שמה קץ לחייה, בינואר 2007.

בבוקר אותו יום הגיעה דורון ברכבת לתל אביב. היו לה מספר שעות להעביר עד שתיכנס לוועדה הרפואית, שם התכוונה להוריד פרופיל. משום שדודתה גרה בתל אביב, החליטו השתיים להיפגש לקפה. היא הייתה האדם האחרון שראה אותה. אביה מספר שבתיקה של דורון נמצא כרטיס לסרט שקנתה, ואליו התכוונה ללכת אחרי הפגישה. עד היום הם לא יודעים האם ראתה את הסרט או שיצאה באמצע, אך הכרטיס הזה מהווה סימן לכך שהיא התמהמהה עם מימוש החלטתה.

"כל המחקרים על אובדנות אומרים שאתה מתלבט עד הרגע האחרון ואני בטוח שזה היה כך גם אצל דורון", אומר ירון, "ההחלטה שלה נלקחה ככל הנראה בערב שקדם למותה, אם לא קודם לכן. אחרי מותה מצאנו על קיר חדרה בקיבוץ, את המילים: "עכשיו נותר רק הפחד". בלילה האחרון של חייה היא באה לישון איתנו, זה לא היה משהו רגיל. היא ישנה עם דפני במיטה ואני עברתי למיטה אחרת. היא ידעה בדיוק מה היא הולכת לעשות. כשמצאנו את כל הטקסטים שלה, ראינו שיש שם דו שיח עם אובדנות כבר מגיל 15-16".

ומשהו מהפלירטוט שלה עם המוות לא זלג החוצה?

"לא ממש. הייתה לה חברה אחת ושתיהן דיברו על הדברים הללו, יותר כבנות נעורים שמדברות, ולא ברמה של איך לבצע ומתי. אבל השירים שכתבה כן קשורים באובדנות, איך היא תמות, כל מיני דברים על מהות החיים. כשראינו את הטקסטים האלו לראשונה זה היכה אותנו בתדהמה. כנראה שהיה שם פספוס בדיבור על הנושא. על אף שבשיחות עלה הנושא שאין טעם לחיים ואין למה לחיות, אבל כשזה קורה שוב ושוב אתה מבין שזה השיח. לא חשבתי שצריך לשמור עליה 24/7 כי היא עלולה לפגוע בעצמה. היא ידעה מאוד יפה לעשות הצגות ולהסתיר את הכוונות שלה, לשלוט ברושם שהיא מייצרת. פסיכיאטר שראה אותה 4 ימים לפני שהתאבדה כתב שאין לה נטיות אובדניות. אני לא מאשים אותו, גם אנחנו כהורים לא ידענו מה לעשות עם זה ולא איתרנו את זה".

השאירה הוראות מדויקות לאחר מותה

לדברי פרופ׳ יוסי לוי בלז - ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע״ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין וחבר הנהלת עמותת ״בשביל החיים״, בישראל מתאבדים מדי שנה כ-500 בני אדם, מהם כמאה נשים. אך בעוד שיעור ההתאבדות הוא פי ארבע יותר גבוה אצל גברים, שיעור ניסיונות האובדנות הוא הפוך בכיוונו, פי ארבע יותר נשים מגברים. "בקרב בני הנוער והצעירים, התאבדות הינה בשכיחות גבוהה (שיעורים של 4.9 למאה אלף) יחסית לגילאים מאוחרים. אולם, כאשר אנו מתייחסים לסיבות המוות בקרב צעירים, התאבדות היא סיבת המוות השלישית בשכיחותה בקרב צעירים והשנייה בשכיחותה בקרב נשים (אחרי תאונות דרכים). כלומר מדובר בתופעה שממש הורגת צעירים וצעירות, יותר כמעט מכל תופעה אחרת".

ההתחלה של דורון הייתה טובה ומאושרת. ירון מספר על דמות מובילה ומנהיגה בגילאים הצעירים, אך בהמשך משהו כבה בה והיא השתבללה. "היא כתבה משפט כזה: אני רוצה להיכנס לאט לאט לתוך השבלול של עצמי ולמות שם". בגיל ההתבגרות דורון הייתה מכונסת ופחות היה לה צורך להתערבב בחברת בני כיתתה, על אף שתמיד היו לה חברות. דורון אהבה לכתוב והשתתפה בסדנאות כתיבה, שם ביטאה את רגשותיה. "היא כתבה הרבה גם בבית, טקסטים שלא שיתפה אותנו בהם והתגלו אחרי מותה. בצוואה שהשאירה, ציינה היכן נמצאות המחברות שכתבה, והשאירה הוראות מדויקות למי לתת כל חולצה, ספר או דיסק שלה". 

על אף שדורון הייתה נגד הכיבוש ונגד פעילות צה"ל בשטחים, היא החליטה להתגייס למודיעין קרבי. לאחר הטירונות התלוננה בפני הוריה שקשה לה, והחליטה לפרוש לאחר חודשיים וחצי. היא הייתה שבועיים בעבודות שלישות בבסיס צאלים, והייתה אמורה לקבל הצבה חדשה ביום ראשון בוועדה הרפואית שאליה כבר לא הגיעה. "אני לא יודע אם החליטה להתגייס לקרבי כדי לרצות אותי", אומר אביה ירון שהיה בעברו קצין בסיירת מטכ"ל, "יכול להיות שחשבה שאני יותר אעריך אותה או אהיה מרוצה אם תהיה בקרבי. במידה מסוימת זה אולי גם נכון. אבל לא היה לחץ בבית. אימא שלה חשבה שאולי היא בכלל לא צריכה להתגייס. נתנו לה לבחור את הבחירות האלה".

לדברי ירון, דורון לא סבלה מדיכאונות אבל היה שם עצב עמוק בסיסי שקשה להגיע אליו ורוב הזמן לא היה לו ביטוי בחיי היום יום. "היא הייתה מטופלת ומוחזקת", אומר ירון, "היא טופלה בריפוי באמנות, בהמשך פסיכולוגית, והיה גם סשן קצר עם פסיכיאטרית נוער שאמרה אחרי חודשיים שאין לה מה לעשות איתה".

"כל מה שנשאר זה כאב וגעגוע אכזר"

"אני רוצה לעזוב בתעופה לא למעלה
אני רוצה לעזוב, אבל היא לא החליטה אם כדאי לה
...אני רוצה לעזוב בהתרסקות ורעש
שהבשר יהיה מעוך כמו הנשמה
והנוף שבור כמו הנערה"

הרבה זיכרונות שנותרו מדורון, מקבלים משמעות אחרת לאחר מותה. "הייתי איתה בטיול בסיני באוקטובר לפני הגיוס. יש הרבה תמונות שבהן היא עומדת על מצוקים ופורשת את הידיים. בדיעבד, מה שהיה נראה לי בזמן אמת כהנאה שלה מהטיול, יכול להיות שבראש שלה היא כבר הייתה בכלל במקום אחר. אנשי המקצוע מכנים את ההתאבדות שלה 'התאבדות גברית' כי היא יותר מאפיינת גברים", אומר ירון, "היו לה הרבה מרכיבים, היא אהבה לכתוב בלשון זכר והיה לה משחק כזה, לא עם הזהות המינית כי היו לה חברים כל הזמן והיא הייתה מאוד נשית ועדינה. אבל יש הרבה שירים על קפיצה מגובה והתרסקות, זה ממש מצמרר כשאתה קורא את זה בדיעבד".

ביום שבו דורון לקחה את חייה, ירון היה בעבודתו בחברת הייטק בקיסריה, לא רחוק מביתם בקיבוץ מעגן מיכאל, היכן שנולדה וגדלה דורון. "דפני התקשרה אליי ואמרה שחבר טוב של דורון קיבל ממנה הודעה שהיא קופצת והיא השאירה לו את הצוואה כי היא סומכת עליו, הוא סיפר לנו שהוא מיד נסע לתל אביב, אך כבר הייתה שם משטרה. במשך שלוש שעות נוראיות אנחנו התקשרנו למשטרה, לבסיס שלה ולחברים, כולם כבר ידעו ורק אנחנו לא. המשטרה הודיעה לקיבוץ ולא היה זיהוי וודאי, למרות שהיתה עליה דיסקית ולא היה הרבה ספק. כשנכנס קצין העיר, לא היה צריך להגיד כבר כלום. זה היה אגרוף בבטן, בראש ובלב".

מלבד הכאב, כעסת עליה, על הבחירה שלה?

"לא. אין לך על מי לכעוס כבר אתה יכול לכעוס רק על עצמך. לא היו לי רגשי אשמה כי זה לא היה בכיוון. רק נשאר הכאב הכי גדול שיש. אין משהו יותר כואב מלאבד ילד. נשאר בעיקר כאב וגעגוע אכזרי. אתה מבין שאתה לא תראה אותה יותר".

עד היום משפחתה של דורון, כמו משפחות אחרות של צעירים שהתאבדו, לא יודעת מה דחף את דורון להתאבד. "כנראה שלעולם לא נדע. חברה טובה שלה אמרה לנו שהיא חושבת שאחת הסיבות הייתה שגם כשלכאורה היה לה הכי טוב, היה לה חבר שהיא שמחה איתו, היה לה טוב בבית ובצבא, היא הרגישה שכל זה לא משנה, זה לא באמת עשה אותה מאושרת. להגיד שאני מבין על מה זה ישב? קשה לומר. בבסיס הדברים היה חיפוש של משהו יותר נשגב יותר עמוק שלא הצליח לפגוש את המציאות. זה לא שהיא קראה יותר מדי פילוסופיה, או דברים שקשורים בתחום. זה היה פנימי, שלה".

לאחר מותה של דורון, אימה, דפני, הפכה את מניעת האובדנות למשימת חייה. "היא הרצתה ודיברה על זה בכל במה אפשרית, ועשתה עבודה פרטנית עם משפחות. היא כל הזמן אמרה 'אני רוצה שזו תהיה הנערה האחרונה שתתאבד'". לפני שלוש וחצי שנים נפטרה דפני אסף, אימה של דורון ממחלת הסרטן.

"להיפרד
מהחיים
באנחת רווחה שלווה
היה איום
תודה, שלום
סליחה" 

ירון מספר שמה שסייע לו להתמודד עם הטרגדיה בחייו הייתה החזרה המהירה לעבודה, לשיגרה ולהתנדבויות שעסק בהן. "היה לנו גם גב חזק מאוד של חברים בקיבוץ ומחוץ לו שממש היו שם בשבילנו. זה היה חשוב בעיקר לדפני. אני יותר זאב בודד ופחות יודע לשתף במה שכואב".

מה האובדן עשה למשפחה שלכם?

"נשארנו משפחה מאוחדת, בעיקר דפני ואני כי בננו הבכור כבר פנה לדרכו. היתה ביננו הרבה תמיכה הדדית, אולי יותר שלה בי מלהיפך. דפני הלכה שנתיים לקבוצת תמיכה של משרד הבטחון להורי מתאבדים, לי זה לא התאים, ואפילו לא ניסיתי. ממרחק הזמן אני חושב גם שלא היינו הורים מספיק קשובים לכאב של עמרי אחיה. העלאת הנושא בתוך המשפחה היתה קשה לשלושתנו. דברנו המון, הוצאנו ספר עליה וגם ספר שירים שלה ועשינו בשנים הראשונות אזכרות מושקעות. פחות דיברנו על הכאב האישי של כל אחד מאיתנו".

המסר הכי משמעותי שירון מבקש להעביר להורים אחרים הוא להיות קשובים לכל ניואנס, לכל סימן או רמז. "תפתחו מחברות, פייסבוק, מיילים, הכול. תהיו שם כל הזמן בשביל הילדים כי אחר כך מצטערים כל החיים. ברגע האחרון של ההתלבטות אתה יכול להסיט את הדברים לכיוון הטוב, גם מראיונות של אנשים שניסו להתאבד וניצלו. אתה מחכה למשהו שיבוא להציל אותך גם אחרי שהחלטת. אסור לוותר".

"השיר שלה פגע בנקודה הכי רגישה שיש"

לפני כמה שנים עמותת בשביל החיים פנתה לגיא אבידן, סולן להקת 'השייקס', על מנת שילחין שירים וטקסטים של אנשים שהתאבדו, ויפיח בהם חיים חדשים. שיריה של דורון היו חלק מאותה אסופת שירים. "הטקסטים של דורון פגעו בנקודה הכי רגישה שיש", מספר גיא, "הם עמוקים ומיוחדים ומשהו בהם לפת אותי, ידעתי מיד שאני אלחין את השיר שלה".

הנושא של אובדנות לא זר לגיא. כשהיה בן 22 התחיל לנגן עם להקת 'מוזיקה המקרה', סולן הלהקה, אסף קרן, שכתב והלחין גם הוא לא מעט טקסטים שעוסקים במוות, התאבד בגיל 31, טרם הושלם האלבום הראשון. "הטקסטים שכתבה דורון מאוד הזכירו לי את אלו של אסף. גם במקרה שלו לא היו סימנים מקדימים. הוא היה אדם אקטיבי, לימד מתמטיקה, שידר ברדיו 88FM ומאוד אהב מוסיקה. מותו היה כרעם ביום בהיר. כשהוא כתב על יום מותו, לא יכולת לדעת על פי הטקסטים שהוא באמת הולך להוציא את זה לפועל. דורון לעומתו החביאה את השירים הללו במגירה וחיכתה לשחרר אותם לאוויר העולם לאחר מותה. כשפגשתי את הטקסטים שלה היה לי חיבור מאוד מהיר איתם, ההרגשה הייתה קשה אבל יכולתי להבין ולהזדהות והלחן קרה באופן טבעי, המוסיקה נכתבה מראש לפי המילים ואתה רוצה פשוט לצעוק את זה החוצה".  

בימוי, צילום ועריכה - אביעד פוקס

שחקנית - אלישבע וייל

ניהול אומנותי והפקה - זואי רפפורט 

ב-17.11.21 תתקיים בהיכל התרבות בתל אביב העצרת המרכזית של השבוע לזיכרון היקירים שהתאבדו, למניעה ולטיפול באובדנות,  תחת הכותרת: "אובדנות- זוכרים ומונעים". האירוע הוא תוצר של שיתוף פעולה בין עמותת "בשביל החיים", משרד הבריאות, משרד הרווחה והביטחון החברתי ומרכז אלה.

לפרטים ולהרשמה (ללא תשלום) 

לתמיכה במשפחות שכולות על רקע התאבדות

להזמנת הרצאות - במסגרת פרויקט "הורים ומדברים"- על דרכי התמודדות עם מצוקות אובדניות בקרב בני נוער : hartzaot@bishvil-hahayim.com