My Parents and Myself, 1975
לכבוד יום המשפחה שצוין השבוע, הנה אחד מציורי המשפחה המפורסמים בעולם. אבא יושב בשלושת רבעי פרופיל בגב זקוף, קצת נוקשה, אמא מביטה קדימה, הבעת פניה לא קלה לפיענוח, ובין שניהם, במראה, ניבטות פניו של הילד. בן ארבעים כמעט. הילד הוא הצייר הבריטי דיוויד הוקני והדיוקן הוא דיוקן משפחתי, קוראים לו: "ההורים שלי ואני". 45 שנה עברו מאז שהציור נעשה ועד שהאמן החליט לחשוף אותו לציבור. ארבעים וחמש שנים ארוכות שבמהלכן שני ההורים נפטרו. מה קרה שם בעצם?
אנחנו בצרפת בשנות ה-70, שנת 1975. דיוויד הוקני גר תקופה בפריז וההורים, קנת ולאורה, מגיעים מדי פעם לבקר, אבל אלה לא ביקורים רגילים כי במהלכם ההורים יושבים שעות ארוכות מול בנם כדי שיצייר אותם. האבא חסר סבלנות, הוא לא יושב בשקט, הוא זז כל הזמן. האמא יותר נינוחה. ימים שלמים הם יושבים שם והאמן מצייר, אבל הוא לא מרוצה. למעשה, חוץ מהציור הזה שהוסתר במהלך כל השנים, הוקני מצייר באותה תקופה ציור נוסף של ההורים, דומה מאד כנראה, עם אותה שידה, באותה תנוחה, אלא שבציור ההוא היה ברקע משולש - אולי סימן לשני ההורים והבן - מכל מקום, את הציור עם המשולש הוקני השמיד ואין לו זכר. כשהתקשר להורים בשנת 1976 והודיע להם שהוא מתכוון להשמיד גם את הציור עם המראה, אבא קנת יצא מכליו. אחותו של הוקני, מרגרט, מספרת שהוא התקשר לבן וצעק. היא מספרת שאחר כך הייתה שיחה נוספת בה האבא התנצל על הטונים הגבוהים. אבל הציור נגנז.
>> איך אפשר לדמיין חיים בלי בית?
הציור הבא, השלישי, אמנם התחיל בפריז אבל הסתיים באנגליה בשנת 1977. שמו של הציור: "ההורים שלי". עד לחשיפת הציור עם המראה בשנת 2020, היה הציור הזה של ההורים, אחד הציורים המפורסמים של הוקני. הביטו באבא: בניגוד לציור הראשון, כאן בהחלט רואים עד כמה הוא חסר סבלנות. אחרי שעות ארוכות, הוא מתכופף כדי לקרוא, ראו את כפות רגליו, עוד רגע הוא קם והולך. על הכוננית בין ההורים שישה כרכים של ספרו של פרוסט ״בעקבות הזמן האבוד״. הספר הידוע (והארוך) עוסק באופן שבו אנחנו זוכרים דברים, במה שהזמן עושה לחוויות שלנו. אמא של הוקני כתבה שהיא ניסתה להבין מה גרם לו לחזור לפרויקט הזה אחרי שנתיים, והוא ענה שעכשיו חזרה אליו ההשראה. מבחינתה, היא אמרה, העיקר שיהיה מאושר ומרוצה מעבודתו.
David Hockney My Parents 1977
כולם היו מאד מרוצים מהגרסה השנייה. כשהיא נחשפה לציבור, ההורים עמדו בשני צידי הקנבס, גאים ומאושרים. הם אמרו שהיה שווה לחכות. הביקורות בעיתונים היו מצוינות והאבא קנה כמה עותקים של העיתון, ליתר ביטחון ולמקרה שאחד ייהרס. כעבור שנה, ב- 1978, האב נפטר. האמא, לעומת זאת, חיה עוד שנים רבות ונפטרה בגיל 98 בשנת 1999.
אבל הציור עם המראה, הפורטרט של הבן עם ההורים שבינתיים באמת הפך לזיכרון, כמו הספר שמצויר בו, הציור הזה עדיין לא הוצג. ההורים שישבו שעות למען הבן, לא זכו לראות אותו. למה? אוצרת התערוכה שבסופו של דבר הציגה את הציור ב- 2020, ב- National Portrait Gallery, טוענת שהוקני לא היה מרוצה מהציור כי הוא היה עמוס מדי לטעמו. אכן הציור המאוחר יותר נקי יותר, יש בו פחות פרטים, אבל אי אפשר שלא לשים לב לפרט המרכזי שחסר בו: האמן עצמו. עכשיו, אומר הוקני, כשההורים כבר אינם, מאוחר מדי להשמיד את הציור עם המראה. עכשיו, דווקא כשההורים כבר אינם, האמן יכול לראות את עצמו במראה.