מוצ"ש – ערב היציאה למחנה
בכי. אני בוכה. לפני שנה בדיוק, גם אז ערב המחנה, גיליתי שחזר לי הסרטן ובוטלה היציאה שלי למחנה החורף של זכרון מנחם באילת. והנה עכשיו, אחרי יומיים של חום ותחושת חולשה, הגיעו תוצאות ספירת הדם האחרונה – יש אישור. אני יוצאת למחנה. אז בכי, אבל בכי טוב.
יום ראשון – מהכיסא לשמים
יום ראשון, נר ראשון, ואני קמה לאור ראשון בהתרגשות שיא. זה קורה! יוצאת למחנה. בדרך לשדה אני נזכרת בשנה הקודמת. ההודעה של הרופאה, השבר ואז ההבנה שאני נשארת בבית. לא הסרטן שחזר – ההישארות בבית היא שמוטטה אותי לפני שנה. לאורך כל השנה היה לי ברור שלמחנות הנופש הבאים אני אצא. עשיתי כל מה שיכולתי וסימנתי לי את המחנות עם איקסים גדולים על הלוח.
חיים ארנטל, המייסד של זכרון מנחם (שהרבה מהקטנים קוראים לו סבא חיים), סיפר לי פעם שזאת בדיוק הסיבה שהוא מוציא שלושה מחנות בשנה – כדי לתת לנו יעד להגיע אליו. כדי שהילדים הקטנים יֵדעו לעמוד גיבורים מול כל מה שהמחלה גורמת, יעברו את הטיפולים, ייקחו את התרופות ויאכלו כמו שצריך – ואז ייסעו לחמישה ימים באילת בחורף, לכנרת באביב ולאירופה בקיץ.
אז הניסוי הצליח ואני כאן.
בשדה אני מזהה את החולצות הירוקות של זכרון מנחם ומיד לובשת גם אחת. בעלייה למטוס, אני מודה, מזדחל חשש. ואם החום יעלה? ואם ארגיש לא טוב? אבל החששות נעלמים מיד כשהגלגלים מתנתקים מהכביש. עוד כמה דקות ומתחילים קרב כריות במטוס. אני חופשייה!
באילת יש לנו שיט, חלוקת חדרים ומגיעים לחוות הגמלים – פארק חבלים ענק ואני צוחקת. אני על כיסא גלגלים, בקושי עומדת, מה לי ולזה? חיים קולט אותי ומסמן לי עם היד להמתין. עכשיו את צוחקת, הוא אומר לי, עוד מעט את תביני. בחלוף שעה אני מוצאת את עצמי על מכשול חבלים כמה מטרים מהאדמה ומבינה.
אל תבינו לא נכון. נפלתי די מהר, ממש מהר אפילו. אבל חמישים מתנדבים הריעו לי מלמטה והנה אני שוב עומדת ועוברת בהצלחה (פלוס מינוס שש נפילות) ארבעה מכשולים. ואני לא לבד, סביבי ילדים שלפני רגע היו עם כיסא גלגלים או קביים מסיימים מכשול ועוד מכשול. אני מהנהנת לחיים. אני מבינה.
יום שני – רוקדת כמו בת 19
יום שני, קמים מוקדם לארוחת בוקר במלון ומשם לעוד ארוחת בוקר בחוף הים עם קרפים, שייקים, צמר גפן מתוק, גלידה, פיצות ועוד מלא אוכל. זה אולי הזמן להגיד שמי שעובר טיפולים אין לו תיאבון. זה כנראה גם הזמן לציין שכל מי שנוסע למחנה טורף אוכל מכל הבא ליד – ואוכל לא מפסיק להגיע ליד. לשתי הידיים.
אחרי שעה של אופנועי ים ובננות שולחים אותנו לצלול. אני מחפשת שנורקל והמדריכה שלי שולחת אותי ללבוש חליפת צלילה. משקולות, מסיכה חמצן – כל הסיפור. הלב שלי דופק בטירוף. אני מפחדת ממש. רק כשמדריך הצלילה מתחת למים מסמן לי להרפות אני מצליחה להסתכל סביב ולקלוט את היופי עוצר הנשימה של ריף האלמוגים. חוויה מטורפת של פעם בחיים. זו כנראה חוויה שבחיים לא הייתי אמיצה מספיק לנסות אילולא המחנה.
כמה דברים המחנה הזה משנה בי, כמה כוחות הוא נותן לי לא לוותר לעצמי ולא לפחד, להתגבר על הפחדים. עברתי כימו, עברתי נשירת שיער, עברתי פחד מוות אמיתי – מה זה צלילה? מה זה מכשול חבלים?
ואם הצלילה הזכירה לי שאני יכולה, באה פעילות הערב והזכירה לי – אני צעירה!
מסיבה, אבל רק קבוצת הבוגרים. יש לזה המון משמעות שזה רק אנחנו. אנחנו לומדים להכיר זה את זה דרך ריקודים, מוזיקה טובה ואלכוהול. כולנו בסוג של פריקה, מורידים את כל המגננות, אפילו הכאבים פוחתים מעט, ואנחנו? רק רוצים עוד שיר ועוד שיר. אני רוקדת, ידיים פרושות לצדדים, נזכרת כמה זמן עבר מאז שהייתי רק צעירה. נערה. כמה זמן עבר מאז שהייתי מאי ג'ורג', לפני שהפכתי לחולת סרטן. הסתכלתי לחברות שלי וראיתי שהן מרגישות אותו הדבר. אנחנו נשים, שמעו אותנו צועקות. וצעקנו, צחקנו, שרנו כמו ילדות, כמו נערות, כמו נשים צעירות שרק רוצות ליהנות.
יום שלישי – קניות קניות קניות
היום אנחנו בקניון! איכשהו זכרון מנחם העמידו דוכני אוכל גם בתוך הקניון, ואחרי שאכלנו ארוחת בוקר שנייה ושלישית קיבלנו כמה שעות להסתובב ומשם להחלקה על הקרח.
בערב חזרנו למלון להדלקת נרות והמשכנו ל"מעגלים" עם קרל, הפסיכולוג המדהים של הקבוצה שלנו. החוק החשוב ביותר של המעגלים הוא "מה שהיה במעגלים נשאר במעגלים". מה שגורם לכולנו להיות פתוחים ולהרגיש בנוח, לספר על הפחדים ועל הרצונות. לשתף ולקלף עוד שכבה שעטינו על עצמנו מאז הסרטן.
בלילה אני כותבת לי ביומן. יש עוד יומיים מחנה. מתחילים לראות את הסוף. זה מעציב ומעצים ואני כבר חושבת על מה אמא תגיד כשהיא תראה איך אני הולכת ואוכלת כמו מאי שלפני שנתיים. אני בעצמי סקרנית לפגוש את מאי של עוד יומיים. השינוי שחל בי מדהים. אני מרגישה את זה, בייחוד עכשיו, רגע לפני שאני מכבה את האור על היום השלישי.
יש בי אנרגיות שלא זכרתי, כוחות שלא ידעתי וצחוק שלא צחקתי כל כך הרבה זמן.
אני חזקה. אני חזקה יותר. מפה אני יוצאת עם מטרה ברורה לנצח את הסרטן. ועם איקס גדול בלוח השנה לקראת המחנה הבא.