מי לא היה רוצה שהילד שלו פשוט יעשה את מה שמבקשים ממנו, בלי ויכוחים, בלי דיונים, ובלי טנטרומים. המציאות היא כמובן שונה, אך לא אצל כולם. יש לא מעט הורים, ובעיקר כאלה שלילדיהם בעיות התנהגות קשות, שמאמינים ומחנכים את הילדים שלהם להקשבה טוטאלית, וכשההורה אומר – הילד עושה. אך האם השיטה הזו אכן בריאה ונכונה? ומה התוצאות שלה לטווח הרחוק?
חוקרים מחלקים את סוג ההורות הכללי לשני סגנונות השונים זה לזה: הורות מתירנית, שבה ההורים חמים ורגישים, אינם ששים לאכוף את הכללים ואינם מציבים סטנדרטים של התנהגות; וההורים הסמכותיים המציבים גבולות ברורים, אך עם זאת מראים רמות גבוהות של חום והיענות לילדים, מעודדים את הילדים לשאול שאלות, ומסבירים את ההיגיון מאחורי ההוראות שלהם.
בגישת הקצה נמצאים ההורים האוטוריטריים שמצפים מהילד לציות ללא עוררין, ואוכפים את הכללים בשיטות שנויות במחלקות, כמו שליטה פסיכולוגית, שיימינג ועונשים. כשלילדים יש בעיות התנהגות קשות יש הורים שמאמינים שזו השיטה שתעבוד כדי לעזור להם וכדי לשלוט בהתפרצויות שלהם. אולם מחקרים מראים שטקטיקות אלה אינן מביאות לשיפור לטווח ארוך, אלא אף מחמירות את המצב, וכי ילדים שגדלו באופן זה נטו לפתח בעיות התנהגות קשות עוד יותר.
על פי החוקרים אי אפשר להניח בוודאות כי סגנון ההורות האוטוריטרי הוא האשם הבלעדי לבעיות התנהגות, אלא גם גורמים גנטיים אחראים לכך. כך נוצר מעגל קסמים: אם גורם גנטי יוצר בעיות התנהגות, ההורים מנסים למצוא פתרון, מרגישים לחוצים ומתוסכלים, ואז נוקטים בגישה של משמעת קשה, איומים ועונשים, ומפגינים פחות חום כלפי ילדיהם. ואכן, מחקרים מצאו כי כאשר ילדים הם "קשים" יותר, כך גישת ההורים נהיית אוטוריטרית יותר.
באחד המחקרים התמקדו החוקרים בתאומים עם "תכונות רגשיות קשות ולא מווסתות, בעלי אמפתיה נמוכה וויסות עצמי ומוסרי נמוך". הצוות אישר כי אכן מדובר בתכונות גנטיות, אך עם זאת, כשההורים היו גמישים יותר, והראו יותר חום ואהבה, הסבירות שהילדים יפתחו תכונות התנהגות קשות ירדה.
כמו כן נמצא כי סגנון הורות זה גורם לכשירות חברתית נמוכה יותר. במחקר אחר החוקרים חילקו שאלונים למורים ולהורים של יותר מ-2,300 ילדים בגילים 3-6. נמצא כי ילדים שגדלו אצל הורים אוטוריטריים דורגו על ידי המורים עם פחות יכולות חברתיות ופחות יכולות לעבוד בקבוצה. הסיבות לכך הן כי לילדים אלו יש נטייה להניח כי לאנשים אחרים יש כוונות תוקפניות כלפיהם, הם חסרים מודל לחיקוי ולימוד אסטרטגיות בריאות ויעילות להתמודדות עם רגשות שליליים שעולים להם.
כמו כן במחקר אחר עלה כי הם פחות נוטים לזהות את הכוונות והצרכים של הסביבה שלהם ובעלי אמפתיה נמוכה לאחרים. בעוד מחקרים נמצא כי ילדים פחות רוצים את חברתם, הם אינם פופולריים ונוטים להתבודד, נחשבים כילדותיים לגילם, ואף משתמשים באלימות ובריונות כלפי ילדים אחרים. מחקרים אחרים בדקו אם ילדים אלו נוטים לפתח בעיות רגשיות. החוקרים הבחינו כי אכן חווים יותר חרדות, דיכאון וערך עצמי נמוך, ובבגרות הם חווים פחות אושר וסיפוק.
למרות כל הממצאים האלו חשוב לציין: סגנון ההורות האוטוריטרי לא תמיד קשור לבעיות רגשיות. מחקרים שנעשו על בני נוער בארצות הברית לא הצליחו למצוא הבדלים בין ילדים שגדלו אצל הורים סמכותיים, אוטוריטריים ומתירנים. אחת השאלות שנשאלת בעקבות המחקר הזה כיצד נוצרה חוסר העקביות? התשובה היא ככל הנראה הסביבה החברתית. אם כל הילדים חווים הורות מסוג אחד (לא משנה מהו) הסיכוי לפתח את הסימפטומים יורד כיוון שסוג ההורות נחשב נורמטיבי.