כשאדם חלבי (31) מדלית אל כרמל, מורה לאזרחות, נשוי ואב לשני ילדים קטנים, היה בן 14 גילו שיש לו עקמת חמורה. "זה נדיר שזה מתגלה כך בבת אחת, בגלל העקמת סבלתי מכאבים, היא השפיעה עליי חברתית, לימודית, והגבילה את התנועה שלי. למזלי נולדתי להורים מאוד תומכים, בבית ממעמד סוציו אקונומי גבוה, והוחלט שאעבור ניתוח מסובך בן 8 שעות, הרופאים אמרו לי: "או שאתה יוצא מכאן על כיסא גלגלים או שתגדל יפה". זה הפחיד אותי אבל ההורים שלי תמכו בי כל הזמן, והחלטתי שאני רוצה לעשות את זה. לשמחתי, הצליחו ליישר לי את הגב והיום אין לי בכלל עקמת".  

אדם מספר כי במשך תקופה ארוכה עבר שיקום, ונעדר כשמונה חודשים מבית הספר. בעקבות היעדרותו, התקשה לחזור ללימודים. "חזרתי לכיתה ט' ולא יכולתי ללמוד בהתאם לקריטריונים של בית הספר. היה לי מאוד קשה ללמוד, להתרכז ולבצע את המשימות".

איזה תלמיד היית לפני הניתוח?

"הייתי תלמיד טוב עם ציונים גבוהים. החזרה הייתה קשה, הפער שנצבר במהלך הניתוח גרם לקושי לחזור מסגרת. אז לא היו את אותם האמצעים כמו שיש היום, בעידן החדש, לא הייתה אותה דאגה ואכפתיות, המערכת פחות שמה את התלמיד במרכז. לא הצלחתי ללמוד כמו שצריך והתחלתי לצבור פערים שלא הצלחתי להתגבר עליהם. אמנם נשארתי באותה מסגרת, ולא נפלטתי אבל הציונים היו נמוכים, לא הייתי נוכח בכל השיעורים, היו לי קשיים בריכוז, קשיי למידה. שרדתי איכשהו, הייתי נוכח אבל לא הייתי תלמיד מן המניין. המורים רצו לעזור לי אבל אני וויתרתי ולא רציתי לעזור לעצמי. סיימתי את י"ב בבגרות חלקית ולא עשיתי בגרויות במתמטיקה ואנגלית".

"כשקראו לי 'המורה' הרגשתי סיפוק"

בשל הניתוח שעבר אדם קיבל פטור מהצבא, אך הוא התעקש להתגייס. "אבא שלי הוא סגן אלוף בצבא, מאז שאני זוכר אותו הוא על מדים,  הוא דוגמא אישית ומודל לחיקוי בשבילי, כמי שגדל על על אהבת המולדת ומורשת ישראל, התעקשתי שאני רוצה להתנדב, אחרי חצי שנה אישרו לי. וצה"ל שינה לי את החיים, עיצב את הזהות ונתן לי כלים להתמודדות בחיים, כמו איך לעמוד מול אנשים, להשתלב בחברה הטרוגנית, לטפח יחסי אנוש. שלחו אותי לאוגדה 36, באתי למג"ד וביקשתי לשרת בשטחים, בגדה המערבית ולתרום יותר. עברתי לגדוד שריון בחטיבת ברק, והייתי תומך לחימה. לפני השחרור חתמתי קבע בתפקיד תיאום וקישור במעברים במנהל האזרחי, הייתי אחראי על המעברים ומתן כניסה של פועלים פלסטיניים".  

כשהשתחרר מהצבא, התחתן ובמקביל למד ועבד. "רציתי ללמוד ולעסוק במה שאני טוב בו. רציתי להיות מורה, תמיד אהבתי לדבר מול אנשים והתעניינתי בנושאים אקטואליים והיסטוריים. אשתי והוריי תמכו בי. עברתי מכינה ונרשמתי ללימודי תואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטה הפתוחה, לצד זה עבדתי ולמדתי כמדריך בחינוך הבלתי פורמלי עם נוער בסיכון. כשסיימתי את לימודי התואר הראשון, התחלתי ללמוד תעודת הוראה בהיסטוריה, הגשתי מועמדות לפרויקט הילה ביחידה לקידום נוער, הם היו זקוקים למורה לאזרחות, והתחלתי ללמד שם כבר מהיום הראשון, כשקראו לי המורה, הרגשתי סיפוק".  

אפשר להיות מורה ללא בגרות מלאה?  

"בישראל מלמדים גם סטודנטים בשנה ג', אני כבר עם תואר ראשון ורק בימים אלה אני מסיים תעודת הוראה, הגישו לוועדת חריגים ואישרו במשרד החינוך שאתחיל ללמד כמורה לאזרחות. תעודת הבגרות כבר לא רלוונטית, כי יש לי תואר ראשון וזה מעל הבגרות, השלמתי את המכינה וסיימתי אוניברסיטה, לא הייתי צריך גם להשלים בגרויות".

ביחידה לקידום נוער, אדם מלמד בני נוער מאוכלוסיות מוחלשות, שלא השתלבו בבתי ספר, תחנה אחרונה לפני נשירה סופית. לדבריו, המפגש עם התיכוניסטים, שמהווים תזכורת למקום שאליו אדם כמעט הגיע לפני כעשור, מאוד מרגש אותו. "אני משתדל לעשות כמיטב יכולתי על מנת שיצליחו בבגרויות ויתגייסו, אי אפשר להשתלב היום בחברה הישראלית ללא בגרויות".

אבל לך אין תעודת בגרות מלאה ועדיין הצלחת.  

"עברתי כברת דרך ארוכה עד שהגעתי למקום שבו אני נמצא היום, החברה הישראלית לא מקבלת אותך איך שאתה. אם חסרה לך בגרות לא תוכל להתקדם בחיים. יש לי אישיות חזקה והיתה לי תמיכה מהוריי ואשתי, התאמצתי ועבדתי קשה כדי ללמוד ולהגיע למקום שבו אני נמצא לא כולם יכולים לעשות את זה. אני השתניתי בצבא והבנתי שהלימודים מהותיים ואני צריך להוות דוגמא לעצמי לילדיי ושאבא שלי יתגאה בי. היום בדיעבד אני מבין שיכולתי להתגבר על הקשיים בתיכון ולהצליח".

ולסיכום, לאדם יש מסר לצעירים שנושרים מהמסגרות: "אל תוותרו ותאמינו בעצמכם, הציבו לעצמכם מטרות ותמיד תשיגו אותן, היום צריך לעשות המון כדי להתקדם, לא לוותר ותמיד תמשיכו לחלום. אני מאמין שכולם יכולים ללמוד אם יש להם את הכלים והתמיכה".