כל ערב לפני השינה הבן שלי מתחיל לשאול שאלות שאין לי תשובה עליהן. "מה קורה כשאנחנו מתים? גם את הולכת למות? למה החיים כל כך קצרים והמוות כל כך ארוך?", הוא שואל, ואז מגיעה השאלה הקבועה שהוא תמיד מסיים איתה: "אנחנו נהיה בסדר?".

הוא בן 8 עכשיו, והשאלות האלו עולות בו כבר שנים. אני מחליקה את אחורה את השיער מהמצח שלו ומנשקת את לחיי הסופגניות הרכות שלו. אני מבטיחה לו שהוא בטוח עכשיו, ושהוא ימשיך להיות בטוח. אני עושה את כל מה שאני יכולה כדי ליצור בשבילו בית של נחמה, רוגע ואהבה. ובכל זאת, החרדה מכרסמת בו.

בתור אמא, ציפיתי שאני אצטרך לענות על שאלות כמו איך זחלים הופכים לפרפרים או האם דינוזאורים מהירים יותר ממכוניות. הבן שלי שואל גם את השאלות האלו, אבל כמו אצל הרבה אנשים, המגיפה החריפה את החרדות שלו, ועכשיו הוא מתמקד בבריאות ובשלמות של המשפחה שלנו. ההשכבות הפכו להיות רגעים של משבר קיומי, שבהם הבן שלי מתמודד עם מחשבות על המוות ומשמעות החיים.

"אני מוסר את הדאגה הזאת ליקום"

לפני כמה חודשים, חברה שעובדת בתחום בריאות הנפש הציעה לי לתת לבן שלי לכתוב את הפחדים שלו ולהניח אותם בתוך "קופסת דאגות". החלטתי שזה שווה ניסיון, וכבר בלילות הבאים הפכתי את זה לחלק מהשגרה שלנו.

לפני הכל הייתי צריכה למצוא קופסה. החלטתי להשתמש בקופסה הצבעונית של הרולרבליידס שלי. היא גדולה מאוד, ככה שלא היה סיכוי שייגמר לנו המקום - כבר דאגה אחת פחות. לקחתי כמה דפים וחתכתי אותם לפסים, ואז הושטתי לבן שלי עיפרון. לא רציתי שהוא יעשה את זה לבד, אז גם אני כתבתי כמה מהפחדים שלי. למרבה הפלא, זה עבד. הרגשתי קלילה יותר כמעט מיד, והבן שלי התרווח במיטה. הוא נרדם עוד לפני שהספקתי להתרחק על קצות האצבעות במורד המסדרון.

מאז אנחנו עושים את זה כל לילה. זה הפך לטקס שלנו - לפני השינה אנחנו כותבים את הדאגות שלנו על פתקים, מותחים אותם בחגיגיות בשתי הידיים ומכריזים בקול רם: "אני מוסר את הדאגה הזאת ליקום, כי היא גדולה מכדי שאני אחזיק אותה". מדי פעם אנחנו גם משתפים אחד את השני בדאגות שכתבנו, אבל לפעמים אנחנו שומרים אותן לעצמנו. אחרי זה אנחנו מכניסים את הפתקים שלנו לקופסה, סוגרים אותה, והולכים לישון.

לא ציפיתי שקופסת הדאגות תעשה כזה הבדל, אבל היא בהחלט עשתה. הטקס הקבוע הזה נותן לנו זמן להתרכז ברגשות שלנו, להתעמת עם הפחדים שלנו, לנסח במילים את הדברים שמטרידים אותנו ומאפשר לנו להעניק לעצמנו רשות לפרוק מעצמנו את העול שלהם. המנהג הזה גם קירב בינינו, ואיפשר לנו להתכייל אחד לשני ברמה הרגשית.

קופסת הדאגות עוזרת לי לא פחות משהיא עוזרת לבן שלי. לפני כן, לא הבנתי כמה מתח אגרתי בתוכי לגבי כל כך הרבה דברים, גדולים וקטנים - הקורונה, דדליינים בעבודה, הצילומים בבית הספר, מחלות במשפחה, חובות, הפריצה לבית שלנו בזמן שישנו, שחיקת הדמוקרטיה. ההכרה ברשימת הפחדים שלי העניקה לי דרכים טובות יותר להתמודד איתם.

בטח יש אי שם מומחה שיגיד שזה לא בריא לפרוק ככה, שבמקום לטפל בשורש החרדות שלנו, אנחנו קוברים אותן בקופסה. אבל הרבה מהדאגות שלנו הן מעבר לשליטתנו, אז אנחנו פשוט משחררים אותן. כשאנחנו מכניסים את הפחדים שלנו לקופסה אנחנו יוצרים הפרדה, גם אם היא זמנית. אנחנו נותנים לחרדה שלנו מקום אחר ללכת אליו, ופותחים לעצמנו דף חדש. זה מעשה של תקווה, שמאפשר לנו לנוח לפני שיום חדש מתחיל.