ילד צריך מבוגר אחד שמאמין בו. עבור חלק מהילדים הנמצאים בפנימיות, המבוגר הזה הוא אפוטרופוס, שמונה על ידי בית משפט, ותפקידו להגן ולהוות עוגן, להקשיב להם, לייעץ וללוות אותם ברגעים משמעותיים בחייהם: מהליכים רפואיים, ימי הורים, מסיבות סיום, פתיחת חשבון בנק ועד הליכה משותפת לקנות בגדים, או שיחה בבית קפה.
בישראל כיום חיים כ- 7,000 ילדים בפנימיות רווחה, כרבע מהם הינם ילדים נעדרי עורף משפחתי, הזקוקים יותר מכל למענה ייחודי ומקצועי, תומך וחם המותאם עבורם באופן אישי. מתוכם, כ-600 ילדים ובני נוער זקוקים לאפוטרופוס הדואג לגופם ולרכושם, שכן הוריהם אינם יכולים לדאוג לצרכיהם. בימים אלו, אחרי שנה כל כך שונה, מאתגרת ומורכבת, הצורך הופך הכרחי עוד יותר, שכן ילדים אלו חוו טלטלה קשה כמו כולנו, אך להם אין בית חם עם חיבוק של אמא ואבא ומשענת שתתמוך בהם כמו לשאר הילדים.
"מחוץ לפנימייה קורים הדברים הכי מרגשים"
"אני מהווה דמות רציפה שמחזיקה את הקשר עם הילד ועם אנשי המקצוע. בניגוד לתפקידים אחרים, שבהם אנשים באים למשרד ומתחילים את היום בקפה, באפוטרופסות אין יום שדומה למשנהו", מספרת ענבל, "אמנם אני חלק מצוות ועמותה, יש לי ישיבות והדרכה, אבל אני נמצאת לבד בשטח. הילדים מפוזרים בפנימיות, ואני רואה כל אחד ואחת מהם פעם בשלושה שבועות בערך. כשילדים נמצאים באותה פנימייה, אני רואה אותם לעיתים יותר קרובות. אחרי שלב ההיכרות, אני יוצאת איתם מחוץ לפנימייה, שם קורים הדברים הכי מרגשים. כשאני מסיעה אותם באוטו, אני לומדת לדוגמא איזו מוזיקה הם אוהבים".
מאיזה רקע מגיעים הילדים אותם את מלווה?
"ילדים נעדרי עורף משפחתי הוצאו בצו בימ"ש מהבית, מדובר בילדי קצה בגילאי 8-18 הבאים מרקעים קשים ומורכבים: מאלימות ורצח במשפחה, זהות לא ידועה של האב ואם מכורה, יתמות על רקע של מחלות ועוד. מדובר במקרים קיצוניים, שאין מעגלים תומכים במשפחה, ילדים שסבלו מבדידות וחיים קשים עוד לפני שהוכרו כקטינים נזקקים, לעיתים הם ננטשו בבית חולים, חיו ברעב נפשי ופיזי, חוו התעללות ואלימות על גווניה. הם מגיעים מבתים מפורקים של אוכלוסיות מוחלשות, לפעמים מדובר בכמה דורות של קושי וסבל. אם קיים הורה ביולוגי, הוא תמיד נשאר האפוטרופוס הטבעי שלהם, גם אם הוא עשה דברים איומים ונוראיים. אבל משום שהוא לא כשיר, נוכח או מתפקד, בימ"ש ממנה אפוטרופוס נוסף לענייני גוף ורכוש, שדואג לכל ענייניו".
מה נדרש ממך כאפוטרופסית?
הם משתפים אותך בפרטים אינטימיים על חייהם?
"כשאני באה הם מרשים לעצמם לספר שעישנו ג'וינט, או גנבו בסופר, התאהבו בילד מהכיתה וכו'. אני כתובת חיצונית שלא שופטת ולא מענישה. מתוך 20 ילדים יהיו בערך חמישה שיהיה להם יותר קשה, אחד הסתבך עם סמים, ולשני לא מתאימה הפנימיה. אבל יש המון ילדים שמתפקדים, לומדים ועושים בגרויות, פעילים בתנועת נוער, וזה מדהים בעיקר בגלל הרקע שלהם, הם עדיין מסתערים על החיים".
ענבל מספרת כי העבודה העיקרית שלה נעשית בשעות אחר הצהריים והערב, לאחר שהילדים סיימו ללמוד בבתי הספר ולהשתתף בחוגים. "כשבא החושך, הם מתחילים להרגיש את הבדידות. יש ילדים שפוחדים בלילה, וזה הזמן שכל העצב עולה להם, הם מתקשרים אליי ובוכים".
עם אילו מצבי קיצון נאלצת להתמודד במסגרת התפקיד?
"הייתי אפוטרופסית של ילדי משפחה שהיו לרצח של האבא את האימא והסבתא. לפני יום ההולדת של האחות הגדולה בת ה-18, תכננו להגיע עם בלונים ועוגה. קיבלתי טלפון בשעות הצהריים שהיא בשקיעה ולא בטוב ושאגיע ללוות אותה לפסיכיאטר. עצרתי בדרך לקנות לה את האוכל שהיא הכי אוהבת – שוקו ובורקסים, וכשהגעתי היו אמבולנסים. הסתבר לי שהיא ביקשה להתקלח, הכינה חגורה בתוך המגבת ותלתה את עצמה במקלחת. לצערי באפוטרופסות גם קברנו ילדים. הייתי צריכה להפיק את ההלוויה שלה".
מקרה אחר היה כאשר ענבל נאלצה ללוות נערה כבת 14 בהליך של לידה שקטה. "עד חודש שביעי לא ידענו שהיא בהריון, כשהיא ראתה שהיא לא מקבלת מחזור והבטן קצת מתנפחת, שיתפה חברה מחוץ לפנימייה, וזו אמרה לה לפנות לרופא נשים להתייעצות. זו ילדה תפקודית שלמדה, והייתה מאוד ילדית, מסתובבת עם בובות של קיטי וכו'. בגלל גילה הצעיר והרקע המשפחתי, היא עברה וועדה שהחליטה על לידה שקטה, היא לא הייתה בשלה רגשית לאימהות. היא קיבלה חדר חסוי בבית חולים, המראה היה אבסורדי, יושבת שם ילדה עם פיג'מה שאמורה ללדת. התהליך היה ארוך ומייסר. בזמן אמת הייתי שם בשבילה, חיבקתי אותה והחזקתי לה את היד".
"יש תקופות שזה משתלט ומציף"
כאפוטרופסית, ענבל מספרת שהגבולות בין האישי למקצועי לא פעם מטשטשים. "היו ילדים שקראו לי 'אימא', ולא אפשרתי להם. אני מתארת לעצמי שיש רגשות קנאה וכמיהה מצד ילדים מסוימים לאימוץ, יש להם צורך וכמיהה. הם אמנם מכירים את שמות הילדים ושם בן הזוג שלי אבל הם לא באים אליי הביתה. אני מזכירה לעצמי שזו העבודה ובשביל לשמור עליהם, צריך לשמור על הגבולות. העבודה הזו היא מחוץ לגדרות, היא לא בקליניקה, היא באוטו, בשווארמה, בבית חולים, בחנות בגדים ואז כשילד מתקשר אליי בוכה בלילה ואני צופה בסדרה, אני מפסיקה הכול. המשפחה שלי היא שותפה לזה, ויש תקופות שאמרו לי שזה משתלט ומציף, ואני לומדת לשים גבולות".
מה האפוטרופסות נותנת לך?
"זו חלקת אלוהים הקטנה שלי, להיות אדם יותר טוב, עם חמלה, נתינה וראיית הזולת. אני משתדלת לגייס את המעגלים שסביבי, חברות ומשפחה. בתקופות מסוימות זה הכאיב לי, את רואה ילדים פגיעים וחסרי ישע, שהעולם התאכזר אליהם. זה מעלה תהיות, ולפעמים גם כעס, איך הורים מתייחסים לילדים שלהם. אנחנו לא עושות עבודת קודש, אנחנו חייבות להחזיק המון ידע ומקצועיות, צריכות להתעמת עם נושאים של אובדן ושכול, ולמצוא דרך לליבם של הילדים. אני רק אשפיע ולו במעט על התקווה שאני נותנת להם ועל ההתפתחות שלהם, עשיתי משהו בעולם הזה".
מבצע התרמה לעמותת "ילדים בסיכוי" (שפועלת מעל 33 שנה למען ילדי הפנימיות וצעירים ללא עורף משפחתי בישראל), נערך במהלך חודש יוני כדי להצליח לגייס עוד אפוטרופוסים לילדי פנימיות באמצעות מודל ייחודי שיצרה העמותה שמהותו קירבה, הכלה ויצירת אמון. לחלקם זהו האדם המבוגר היחידי שהם מכירים מחוץ לפנימייה, ולכל ילד מגיע דמות חיובית מיטיבה ועוטפת שמהווה עבורו עוגן ומשענת.