"ממתק אחד ביום. בשבת שניים, זה הכלל אצלנו", סיפרה מיקה, עורכת דין מגבעתיים, אמא לשתיים. "גם לי וגם לבן זוגי חשוב שהאוכל בבית יהיה בריא, אבל אנחנו לא פנטיים. לכן הכלל של ממתק אחד מאוד הגיוני בעיניי. הוא מייצר את הגבול העדין בין הנאה מממתקים לאוכל בריא. הכלל פעל היטב במשך שבועות רבים והייתי מאוד מרוצה והרגשתי אמא טובה וליברלית, כזו שמצליחה לחנך תוך כדי נתינה. אבל אז יום אחד, כשהגעתי מוקדם לקחת את גאיה מיום ההולדת של אחד הילדים מהגן, ראיתי אותה עומדת ליד שולחן הממתקים. היא לא שיחקה עם הילדים, לא השתתפה בפעילויות, רק מילאה את הצלחת ואת הפה בבמבה, שוקולד, ופלים, סוכריות גומי. היא אכלה בעשר דקות את מה שהיא אוכלת בבית במשך שבועיים. את לא מבינה כמה כעסתי עליה, על ההורים שארגנו את יום ההולדת ובסוף על עצמי. יותר מאוחר חשבתי על כל ימי ההולדת שהיו בחודש האחרון ונבהלתי. תוסיפי לזה שהילדים חוגגים גם יום הולדת בגן, וזה אומר עוגת יום הולדת כמעט בכל יום שישי. הגננת סיפרה לי שהיא תמיד נדחפת לקבל ראשונה ותמיד מבקשת עוד. אז באותו הערב ניהלתי אתה שיחה וחזרתי על הכללים. ממתק אחד ביום זה ממתק אחד. זה לא בריא, משמין, לא טוב לשיניים. היא הבינה והסכימה, אבל התחלתי לשים לב שכשאנחנו אצל חברים היא פוזלת לראות אם אני משגיחה. אם לא, היא ניגשת וחוטפת עוד ועוד, שתיים-שלוש עוגיות בבת אחת. היא יודעת שאני רותחת עליה, וגם יודעת שאני לא יכולה לעשות 'סצנה' מול האורחים. ביום ההולדת האחרון היא חזרה עם שתי שקיות ממתקים בתיק. היא הסבירה לי שהשנייה היא לאחותה. פתאום הבנתי שהילדה שלי מכורה לממתקים.
אני לא מבינה מאיפה זה בא לה. הרי יש לה מגירת ממתקים, שבה אני מניחה את ההקצבה היומית, וזו הקצבה נדיבה. "ויש עוד בעיה. לפני שבועיים ירדנו אחר הצהריים לגינה ושכחתי לקחת את הממתק. ואחרי ארוחת הערב, אחרי המקלחת וצחצוח השיניים, בדרך למיטה, היא נזכרה. 'אמא, לא אכלתי היום את הממתק'. ודרשה לאכול אותו, וכשלא הסכמתי היא תבעה לאכול למחרת שניים. והסכמתי. מאז אנחנו עושים ללא הרף עסקים על ממתקים. היא מבקשת לאכול שניים היום תמורת אפס מחר, טוענת שהממתק שלשום היה קטן ולכן מגיע לה עוד היום".
מיקה עצרה את דבריה. היא מאופרת קלות, לבושה בקפידה, שערה אסוף ומהודק. התחושה היא שכל דבר בחייה נמצא בשליטה, חוץ מן הממתקים. "אני מרגישה שאני מפספסת פה משהו עקרוני. שלמרות שאני מקפידה על תזונה משפחתית בריאה, איכשהו אני וגאיה מתעסקות דווקא בממתקים שלה. וכשהיא אומרת לי, 'בסדר אמא', אני לא מאמינה לה. היא לא שקרנית, אבל כשהיא אומרת 'בסדר', אני כבר יודעת מה יקרה. והכי גרוע: אני מוצאת את עצמי מתחילה לבלוש אחריה, לחפש ממתקים אצלה בתיק, לחקור אותה מה אכלה בבית ספר, ואם חילקו קרטיבים אני מתרגזת על המורה. אני מבולבלת, אני כועסת, ובעיקר אני מתוסכלת. בגלל זה אני פה".
מיקה היא לא ההורה הראשון ולא האחרון שמתמודד עם "דילמת הממתק הבודד". מצד אחד הממתק מסמל את תקופת הילדות. ילדים אוהבים ממתקים, אוהבים לחקור, לטעום ולאכול אותם. הם גם נמשכים למזונות עם תכולת סוכרים גבוהה. תעשיית המזון, שמרוויחה המון ממוצרים שעשויים מחומר הגלם הזול הזה שנקרא סוכר, מייצרת אותם בכמויות עצומות, משווקת אותם באגרסיביות ודואגת שיהיו זמינים וקלים להשגה. יתר על כן, מבחינה תרבותית הממתק הוא חלק בלתי נפרד מחוויית ימי ההולדת ומהביקור אצל סבא וסבתא. הוא נתפס כפרס על התנהגות טובה, וכאיום וכעונש: "לא תקבל שוקולד אם לא תגמור את האורז". לא רק הילדות, אלא גם ההורות, נמצאת תחת שררת הממתק.
הממתקים מציבים בפני ההורים שאלות לא מתוקות כלל: כמה קוביות שוקולד לתת? אילו ממתקים כדאי? סוכריות גומי? ופלים? האם מותר לתת ממתקים אחרי שמונה בערב? מה קורה אם הילדה אכלה מקלות מלוחים ורוצה פתאום גם עוגייה? האם לאפשר מגירת ממתקים? יתר על כן, השאלות הללו קשורות לפחדים על אודות רווחתם ובריאותם של אוכלי הממתקים. החשש שתזונת הילדים שלנו תושתת על ממתקים מעביר אותנו על דעתנו. החשש שהממתקים יתפסו את מקום האוכל הבריא, שהקרמבו יחליף את השניצל, והגלידה את הפסטה, מחולל דאגה וכעס. אנחנו מדמיינים ילדים קטנים שבזרם הדם שלהם שטים עדשי שוקולד, סוכריות ועוגה במקום ירקות ואורז, ומתמלאים באימה. על סמך הדאגה, האימה והכעס אנחנו מנהלים קרב מאסף לנוכח מדפי סופר עמוסי ממתקים, חנויות מכולת שעל הדלפקים שלהן פורחות סוכריות על מקל וצעצועי פלסטיק מלאים בכדורים מסוכרים, אל מול פרסומות שבהן נראים ילדים מתוקים אוכלים ממתקים מתוקים ומול עשרות אירועים שנחגגים עם סוכר, שמגיע בצורות שונות ומפתות. הפתרון שמצאה מיקה, ממתק אחד ביום, נשמע הגיוני מאוד.
מצד אחד לא חוסמים שור בדישו, או ילדה בשוקולד, ומצד שני מונעים צריכת סוכר מטורפת. מצד אחד ערים לעובדה שילדים אוהבים מאוד ממתקים ומעניקים להם את האפשרות לממש את רצונם, ומצד שני מלמדים אותם לדחות סיפוקים. לכן יש וריאציות שונות ורבות לפתרון "ממתק אחד ביום". יש הורים שנותנים לילדים הקצבת ממתקים שבועית. יש הורים שמעניקים יום ממתקים בשבוע. יש אלה שמנהלים רשימות של דברי מתיקה.
מניסיוני, מהר מאוד מתגלגלים הפתרונות לתקלות. הילדים הסוררים מכלים את ההקצבה השבועית בתוך שעתיים, ובמשך שארית השבוע משנוררים ממתקים מההורים. ביום הממתקים השבועי הילדים אוכלים כל כך הרבה ממתקים עד שהם מתפתלים מכאבי בטן, ואלה שמנהלים רשימות מתיקה מוצאים את עצמם מתווכחים עם הילדים על הנתונים השכם והערב.
בספר הפופולרי "האריה שאהב תות" היטיבה המשוררת תרצה אתר לקלוע ולהבהיר עד כמה דרמת התשוקה לממתקים צומחת מתוך האיסורים, ההגבלות והמחסור. במרכז הסיפור המחורז אריה צעיר שאמו מכינה לו מזונות רבים, מגוונים ושונים, אבל הוא משתוקק דווקא לתות. אותו פרי מתוק, אדום, שלא נמצא במקום מגוריו. והאריה רצה דווקא תות.
הסיפור "האריה שאהב תות" מעלה את השאלה האם האריה באמת אהב תות או שמא אהב תות דווקא כי לא היה בנמצא תות? האריה השתוקק למה שאין לו, למה שאינו יכול לאכול. לתות שמעולם לא טעם. תות שהפך לפנטזיה. האם ייתכן שההורים שקובעים איסורים והגבלות על ממתקים, מעוררים תשוקה דווקא לאותם מאכלים שלא בטוח שהילדים היו משתוקקים אליהם אלמלא היו מתויגים כ"אסורים"? הממתקים המדודים, האסורים, המפוקחים, מפסיקים להיות ממתקים והופכים לפנטזיה בעבור הילדים. אם יהיה להם מותר לאכול קוביית שוקולד אחת ביום, הקובייה השנייה תהפוך ל"תות" של האריה, מאכל שנמצא מעבר לגבולות האפשר.
אם נבקש מהם לא לאכול מרשמלו בימי הולדת כי הוא מלא בחומרי טעם וצבע, יתפח המרשמלו ויהיה לסימן של עונג אסור, חצייה של הגבול ההורי, שילדים אחרים נהנים ממנו בלי כל חשש. באותה מידה, האיסורים והמגבלות שמוטלים על קוביות השוקולד והמרשמלו מחוללים אצל ההורים זעם ופחד. פתאום קוביית השוקולד הנוספת הופכת למסוכנת, מבהילה ורמאית (לא כך הקובייה הראשונה). פתאום הכניסה למכולת עם הילדה גורמת לתחושה של פאניקה וזעם. פתאום הביקור אצל סבא וסבתא, שמוציאים לילדים קופסת גלידה בסוף הארוחה, הופך קרקע לוויכוחים ולחילופי האשמות. אז לא, אני לא חושבת שממתקים זה בריא. אבל אני משוכנעת שהם טעימים והם חלק משמעותי מהחיים שלנו. אני גם לא מוצאת שום טעם בקרב לחיים ולמוות מול תעשיות הסוכר. עלינו ללמוד לחיות בדו־קיום עם המציאויות האחרות הלא מושלמות שמהלכות קסם על ילדינו (וכמוהם עלינו), כמו בעניין המסכים (שהם סוג של ממתקים וירטואליים). ולא, אני לא מתכוונת שהילדים יאכלו כל היום ממתקים — בוקר, צהריים וערב (אני גם לא מאמינה שהם יחפצו בכך). אבל בין גבולות נוקשים ובין היעדר גבולות משתרע מרחב שעיקרו גמישות, השתנות ואפשרויות בחירה.
אם לא נתייחס אל הממתקים כאל אוצר סודי בלום, כאל מאכל טמא או נשגב, גם היחס של הילדים אליהם ישתנה. הממתק הוא דבר נחשק כל כך לא רק כי הוא טעים ומתוק, אלא מכיוון שהוא מיוצר על ידי ההורים כ"פרס", כ"איסור", כ"עונש", כ"פחד". אם הממתקים יהיו חלק מהמזווה בבית הם יהפכו אט־ אט דומים ללחם, סלט או פסטה ויאבדו את ההילה "האסורה". אז גם העיסוק האובססיבי של ההורים ושל הילדים בהם יפחת ויתמתן. מגירת הממתקים אינה קדושה, היא בסך הכול מגירה. הממתקים יכולים גם להיות מאופסנים יחד עם מאכלים אחרים (כך זה אצלי בבית) בגובה נגיש ושווה לכל נפש. אין הסתרות ומחבואים, וגם לא ממקמים את ה"אוצרות" המתוקים בגבהים שכדי להגיע אליהם צריך להסתכן בהתמוטטות הכיסא שעל השולחן.
אני כבר רואה את הגבות המורמות בתמיהה ובזלזול. הורים רבים בקליניקה שלי הגיבו בחוסר אמון כששמעו על כך לראשונה, כמה מהם אפילו נתקפו בבהלה. אבל אני נצמדת להנחת המוצא שלי שאוכל מותר הוא אוכל שאפשר לפעמים לרצות ולפעמים גם לא. אוכל אסור הוא תמיד, אבל תמיד, נחשק. הנה כללי האצבע של הממתקים: אילו ממתקים כדאי להכניס הביתה? זה כבר עניין של טעם ומשא ומתן. הייתי ממליצה ללכת עם הילדים לבחור ולקנות, זה יעניק להם תחושה של שליטה, של בעלות על הממתק. אפשר כמובן לכוון ולייעץ, אבל יותר מכול כדאי להיעתר לבחירה של הילד ולהראות לו שסומכים עליו. לא מעט הורים סיפרו לי שכאשר הלכו בפעם השנייה עם הילדים לבחור ממתקים, הם בחרו לעצמם גם תפוחים. מהרגע שהכוח להחליט מה לאכול נמצא אצל הילדים, הם מתחילים להשתמש בו ולאו דווקא לצריכת ממתקים.
מה עם ממתקים דלי קלוריות? אני מאמינה בממתקים אמיתיים. כאלה שאוהבים ושטעמם מרגש אותנו. התחליפים לרוב לא מספקים את הילדים, והידיעה שהם אוכלים ממתק "לא אמיתי" תגרום להם לקחת עוד, רק כי מגיע להם, ולאו דווקא כי הם משתוקקים ל"עוד". ילדים גם מזהים בקלות ש"עובדים" עליהם. הם משווים עם ממתקים אצל משפחות אחרות, ועד מהרה ייתפס הממתק הדיאטטי כעונש או כאיסור.
מה עם ממתקים בריאים? הדיסוננס כמו טבוע בעצם המושג. ממתקים אינם יכולים להיות בריאים. ממתקים הם תמיד עתירי סוכר ושומן. נכון, אפשר לאכול במקומם שזיף או תמר מיובש (גם הם לא תמיד בריאים, כי בחלקם יש גופרית וזרחן), אבל כאמור, אם תמיד יכפו על ילדים את ה"במקום", הם יחשקו במקור - בממתקים עתירי השומן והסוכר.
מה באשר לחטיפי בריאות? במקרים רבים הם בריאות בתחפושת. יש כאלה דלי קלוריות, עם ממתיק מלאכותי, חומרים משמרים וצבעי מאכל. העובדה שמוצר מכיל פרי מיובש או קינואה אינה הופכת אותו לבריא בהכרח, ואינה מבטלת את כל התוספות הרשומות באותיות הקטנות. נכון, יהיו גם כאלה שיהיו "נקיים" מתוספות, אבל כאמור, עצם היותם תחליף מייצר תשוקה עודפת למקור. אני מאמינה שאם כבר לתת לילדים ממתק, עדיף לתת להם ממתק אמיתי, כזה שברור להם שהוא ממתק.
איך לתת את הממתקים? בלי חוקים אוניברסליים ובלי הגבלות בינלאומיות. או בקיצור, בלי "ממתק אחד ביום". הילד ילמד שהם קיימים בבית ושעצם קיומם אינו משהו מיוחד. יהיו ימים שיאכל אחד, יהיו ימים ששניים או שלושה ויהיו ימים שלא יאכל אותם בכלל.
מותר להגיד "די" או "עוד שעה אוכלים ארוחת ערב". מותר גם להגיד "להיום מספיק", כפי שנעשה בקשר לצעצועים בחנות או לדמי כיס לבזבוז. אבל לא צריך לכעוס או לנזוף, פשוט לקבוע עובדה. כללי הממתקים אינם יוצאי דופן מכללים אחרים שאותם אנחנו מקיימים בבית, כמו לפנות צלחות מהשולחן או לצחצח שיניים.
עלינו לזכור שאין להטיל חוקים שאי אפשר לאכוף אותם - ואת חוקי הממתקים קשה לקיים ועוד יותר מזה קשה לאכוף. מהר מאוד מבינים הילדים את כללי המשחק של "ממתק אחד ביום". הם לומדים איך להפר את הכללים, לעקם אותם ולהרחיב אותם. הם יאכלו עוד ממתקים, ולרגע יהיו מאושרים כי "סידרו" אותנו. אבל הם גם יתמלאו אשם ובושה, שיחלחלו להתנהגויות האכילה שלהם. ואוכל מלא בושה ואשם הרי לא יכול להיות טעים ומענג. נהפוך הוא, הוא יהיה אוכל מכאיב שאחריו יזדקקו לפיצוי - לעוד ממתקים, וחוזר חלילה. ממתקים הם חגיגה. הניחו להם להיות אושר ועונג. רוקנו אותם מאשמת הקלוריות ומפחד המזון הלא בריא, כדי שיהיו זיכרון ילדות מתוק ונעים.
מיקה, האם שמגירת הממתקים הייתה עבורה מלאה באבק שריפה שיכול להתפוצץ בכל רגע, העזה לפגוש את המציאות. היא הבינה שהממתקים כאן והם אינם הולכים לשום מקום. היא גם הבינה שבקרב עליהם היא תמיד תפסיד. היא גם קלטה שכלל אינה אוהבת את תפקיד רס"ר הממתקים כפוי הטובה. וכך, בדרכה היסודית ביותר, החלה להרפות שלב אחר שלב. וזאת, לא כי אמרתי לה מה לעשות, ולא כי הוריתי לה אילו ממתקים מותרים או אסורים, אלא כי הבינה שיותר חשוב לה להתלהב מגלידה עם הילדים במקום לספור להם כמה כדורים יש בוופל. היא הבינה שאחת החוויות בלונה-פארק היא להתלכלך משערות הסוכר הדביק והוורדרד, ושאם היא רוצה להכין עם הבת שלה עוגת שוקולד, הכי כיף בסוף זה ללקק את הכף. היא הבינה שהזיכרונות המשמעותיים הנצרבים בלב ילדיה, אותם רגעי אושר קטנים ומשותפים, יקרים לה יותר מלכעוס על הסוכריות, או מלצעוק על המסטיקים. היא הבינה שלממתקים יש טעם נפלא, הממלא את הפה בעונג ובטעם של ילדות, שאותו היא רוצה בכל לב שבתה תחווה.
הספר "לאכול, לגדול, לאהוב" מאת איילת קלטר יצא בהוצאת אפיק