"אנחנו גם פה, לא רק המרכז קיים, אנחנו לא שקופים"

11 חודשים של מלחמה גורמים ללא מעט בני ובנות נוער לחששות ולפחדים. המרחק מהבית, מהחברים, פחד, טילים, אזעקות וחבל ארץ שלם שכבר לא נראה אותו הדבר. דור צפוני שלם רק רוצה לשוב הביתה, לשגרה. עם פתיחת שנת הלימודים בבתי הספר, שנת לימודים שלא תפתח כסדרה בצפון, שיתפו בני ובנות נוער צפוניים, חניכי וחניכות עמותת יוניסטרים, על החוויות שלהם מהתקופה הזו כשלכולם רצון אחד: לשוב ולחיות בשלום, בשלווה ובשקט.

כרמל שיקובסקי (15) מצפת

"אני לא מפונה ובכנות אנחנו מרגישים שקופים, כאילו לאף אחד לא אכפת מאיתנו ואף אחד לא מודע למה שקורה פה. אנחנו חיים בפחד ובידיעה שבכל יום ובכל רגע יכולה להיות אזעקה ויכולה להתחיל מלחמה יותר קשה ולאף אחד לא אכפת ואף אחד לא דואג לנו. שנת הלימודים בבית הספר עדיין לא התחילה. כשהתחילה המלחמה לא יצאנו מהבתים במשך חודש או יותר. לאט לאט החזירו אותנו, כל שכבה, ליום בשבוע, וכשכבר התרגלנו והמלחמה נהייתה סוג של 'נורמלית', החזירו אותנו ביחד.

"בתחילת המלחמה פחדתי לצאת מהבית וניסיתי להעסיק את עצמי מהבית בהרבה זומים ופעילויות כמו האקתונים של יוניסטרים, פעולות בזום של תנועת קרמבו, פרויקטים של הסברה של יוניסטרים לבני נוער מהעולם למשל על מה שקורה בישראל. זה עזר לי מאוד. ואז הבנתי שמה שעוזר לי להסיח את דעתי מהמלחמה זו עשייה, להיות במלא תנועות נוער ולנסות לעשות כמה שיותר טוב גם במציאות המוזרה והמפחידה שאנחנו חיים בה. ככל שעבר הזמן ככה המלחמה נעשתה פשוט להיות חלק מהחיים. הכי מוזר זה שאנחנו פשוט רגילים שפעם בכמה זמן יש אזעקה ושיש ריח של שריפה בכל העיר. לראות את הנוף של יער בירייה כשאני נוסעת בעיר ופתאום הנוף היפה הזה משתנה בקרחת והיער האהוב שלנו שרוף זה קשה. עם כל זה ניסיתי כמה שיותר לא להגביל את עצמי בחופש הגדול ולתכנן הרבה נסיעות וחופשות עם החברים, למרות שגם את זה מתכננים עם הידיעה שאזעקה אחת - והכל עלול להתבטל.

"אני לא יודעת מה לחשוב שיקרה, מצד אחד הסיכוי שתתחיל מלחמה קשה הוא לא נמוך. מצד שני אני רוצה להאמין שבקרוב כל זה יסתיים וכל החטופים יחזרו הביתה, כל המפונים יחזרו לביתם, הגליל ישתקם וכל היערות יצמחו מחדש. לא משנה לאיזה כיוון זה הולך - אני מצפה שלא יוותרו על הצפון, המקום הכי יפה במדינה שלנו, עם הנופים הכי יפים והבית של מאות אלפי מפונים ולא מפונים ברחבי הארץ. אנחנו גם פה, לא רק המרכז קיים, אנחנו לא שקופים.

"הדבר האחרון שאני מבינה בנוגע אליו זה פוליטיקה. אני יודעת שאני מרגישה נורא שקופה, בין אם זה מבחינת המדינה או מבחינת התקשורת. אני בהלם כל פעם מחדש, שהצפון מפוצץ במשך 11 חודשים, יש אנשים שהם לא בבית שלהם, יש מאות שריפות ואנחנו פשוט חיים בתוך ענן עשן. יש אזעקות כל יום בכל המושבים, גם אלה שלא מפונים, ולא אומרים על זה כלום, וכשיש כטב"ם אחד בתל אביב עושים מזה דרמה, לא מפסיקים לדבר על זה, ומחזירים להם. אבל מה איתנו? אותנו זה בסדר לתקוף?"

ירדן חרמוני (17), קיבוץ דן

"אחרי תקופה בת תשעה חודשים בחדר מלון בחיפה, החלטנו כמשפחה לחזור לביתנו בקיבוץ דן. זה לא היה קל - כל יום מחוץ לבית הרגיש כמו עוד יום של תלישות, של געגועים לחיים שהיו לנו לפני. החלטנו לחזור למרות הסכנות כי הרגשנו שאין כמו הבית והביטחון שהוא מקנה לנו, רצינו להיות במקום שבו הלב שלנו נמצא. אנחנו מבינים את הסכנות, אבל אנחנו בוחרים לחיות כאן, גם אם זה אומר להסתגל למציאות של אזעקות, מקלטים וריצה ל'חדרים מבטון' כפי שג'ימבו גיי היטיב לכתוב בשיר 'במקום שאני גר'.

"החיים בצפון הארץ בכמעט שנה האחרונה הם כמו מסע מתמשך בין תקווה לפחד. אני לא גרתי כאן כל התקופה, אך כל בוקר נסעתי מחיפה לקיבוץ עמיר, שבו אני לומד בבית הספר 'עינות ירדן'. הדרך הזו, שנמשכה שעות בכל כיוון, הייתה עבורי כמו תזכורת למורכבות של המצב. לחיות כאן זה אומר לשמוע אזעקות כל יום, לזהות את קולות הירי והנפילות, לראות שריפות משתוללות שהורסות את היערות שאהבתי כל כך לטייל בהם. לחיות כאן זה לשאול בכל רגע נתון 'איפה אחי או אחותי הקטנים' ולבדוק שהם בקרבת מקום. זה לא רק חיים בצל המלחמה - זו המציאות היומיומית שלנו. המחשבה שאין אופק ברור לשיפור המצב מייאשת, ואי הוודאות לגבי העתיד היא דבר שמשפיע עליי כל הזמן.

"שנת הלימודים לא נפתחה כסדרה גם הפעם. כמעט כולנו עדיין מפונים ופזורים בכל רחבי הארץ, ובית הספר שלי מפוצל לשני מרכזיים לימודיים - אחד בקיבוץ עמיר ואחד באיילת השחר. השגרה שלנו השתנתה לגמרי. במקום דשאי בית ספר מלאי ילדים ונערים, יש לנו עכשיו מרחב מבטון שבו כל צליל או רעש פתאומי יכולים להכניס את כולם לדריכות. למרות זאת אפשר לראות נערים ונערות יושבים יחד, משחקים, לומדים, צוחקים, מנסים לשמור על שגרה כלשהי בתוך כל הכאוס. לא חשבתי אף פעם שאבחן בבחינת בגרות ותוך כדי פתרון בעיה מורכבת בגאומטריה אני אצטרך לרוץ למקלט. זו מציאות שלא הייתי מאחל לאף אחד.

"בתקופה הנוכחית עוזרת לי עשייה ותרומה לקהילה שלנו. תמיד היה לי חשוב לנסות ליזום ולעשות טוב. יצרתי יחד עם הקבוצה שלי ביונסטרים מיזם שנועד לסנכרן בין בתי הספר של ילדים מפונים לבית הספר שהם פונו אליו. זה נולד מהניסיון כשהבנו שאין סנכרון בית המערכות. בנוסף, כחלק מהקהילה שלנו, ארגנו הרבה אירועי תרבות וחיזוק, מפגשים שבהם יכולנו לשכוח לרגע מהפחדים ולהתחזק יחד. האירועים האלו יצרו הרבה רגעים של שמחה, קרבה, ותחושת אחדות – וזה עשה לי טוב באופן אישי, לדעת שאני תורם, שאני חלק ממשהו גדול יותר ממני.

"אני מצפה, שבדומה לדרום תוקם כאן 'מנהלת תקומה'. בקיבוץ שלי יש המון בתים בלי ממ"ד, יש נכים שצריכים לרדת למקלט בשניות, זה לא נתפס בעיניי. בתי הספר ובתי הילדים לא ממוגנים והקהילה לא חוזרת הביתה. אני מצפה שמי שאחראי על הנושא יציב חזון ברור ומוחשי לגבי המצב, שיוקמו צוותים שיעבדו יחד עם הקיבוצים, המושבים וקריית שמונה. בעתיד, אחרי שנהיה ממוגנים ואחרי טיפול פסיכולוגי מעמיק, אולי נצליח לגרום לרכבת ישראל להגיע לקריה, לא, לא זאת בתל אביב, לקריית שמונה שלנו. אני חושב שמראש לא ציפיתי מהממשלה לדאוג לי, סמכתי על הקהילה שלי ועל הקיבוץ ועל ההנהגה היישובית בגליל העליון".

יהודית בוקובזה (16) קריית שמונה

"כרגע אני מפונה לנתניה. בכל החודשים הללו הייתי בבית שלי רק פעם אחת מאז הפינוי. אני מאוד אוהבת לגור בעיר שלי. קריית שמונה היא עיר עם אנשים טובים, אווירה של בית שאין בהרבה מקומות. לפני שמחת תורה לא חשבתי בכלל על האפשרות של לעזוב את העיר, וגם אחרי לא רציתי בשום מצב לעזוב. רק כשהאזעקות החלו להיות רציפות עברנו לנתניה. היו לילות שאני והאחים שלי היינו עושים תורנויות, כשכל פעם מישהו אחר נשאר ער עד הבוקר כדי שאם תהיה אזעקה נעיר את כולם בשנייה. בקריית שמונה אין זמן לרוץ למקלטים. בדרך כלל קודם נופל הטיל ואז יש אזעקה. בשבוע הראשון של המלחמה ניסינו לעזור כמה שאפשר - הכנו אוכל לחיילים, הקפצנו להם ציוד טקטי, פנסים, מטענים ניידים, אפילו היו חיילים שהיו באים אלינו להתקלח.

"פתיחת שנת הלימודים השנה הייתה קצת קשה והיא עדיין לא התחילה. אני יודעת שהלימודים יהיו מאתגרים כיוון שאני עליתי לכיתה יא' שגם ככה קשה, ומעבר לכך יש חומרים שלא הספקתי ללמוד מהשנה הקודמת. גם המורות כמעט ולא מבינות את המצב המסובך. נכנסתי לבית ספר בנתניה שלומד כרגיל. המורות מצפות ממני מה שמצפים משאר התלמידים. אני מאוד רוצה להיות כמו תלמידה רגילה אבל זה לא המצב. יש חומרים שאני לא יודעת כי זה בנוי על חומרים מכיתה י' שאותם פספסתי.

"המשפחה והחברים הם הדברים שהכי עזרו לי. החופש השנה היה מטורף. מיציתי אותו עד כמה שאפשר, הייתי כמעט בכל הארץ. היו המון אנשים טובים שארגנו טיולים לנוער המפונה ותנועות נוער של הקריה שפעלו כרגיל. השתתפתי אפילו בתחרות 'מיזם השנה' של יוניסטרים ועבדתי במסגרת זו על שני סטארטאפים במקביל, האחד במרכז היזמות של בנתניה והשני במרכז קריית שמונה. השתדלתי תמיד לראות את הטוב. אומנם לא הייתי בקריית שמונה עם החברות הרגילות שלי אבל הכרתי פה אנשים וחברות שאם הייתי בעיר שלי בחיים לא הייתי מכירה.

"אני לא בטוחה למה לצפות אבל אני מקווה שתהיה מלחמה בלבנון. אני מאמינה בה' ואם הוא נתן לנו עד עכשיו ניצחונות הוא איתנו אנחנו נצליח ואנחנו ננצח. אני בטוחה שהממשלה דואגת לנו. אנשים מתעקשים לראות כמה קשה להם ולפעמים לא שמים לב כמה נותנים להם ועוזרים להם. ברור שהממשלה הייתה אחראית, ושמחת תורה הייתה שונה לחלוטין מכל מה שחלמנו או דמיינו אי פעם. אבל בסופו של דבר להגיד משהו נגד זה הכי כפוי טובה שיכול להיות. ההשקפה שלי נשארה אותו דבר, אפילו קצת יותר חזקה ממה שהייתה".

טלאור מעלם (16), צפת

"כרגע איננו מפונים למרות המצב החם בצפון. החיים כרגע בצפון מלאים בחששות ופחדים, באזעקות וטילים שהם חלק מהשגרה לצערנו ב-11 חודשים האחרונים. לא פשוט לנו בכלל, זו מציאות שאי אפשר להתרגל אליה.

"את ימי החופש לא ממש מיצינו - כל החופש נשארנו בבית עקב המצב ומה שעוזר לי ביום יום הוא לצאת מהשגרה ולהתעסק יותר בתחביבים שלי כמו יזמות ביוניסטרים, אפייה, בישול ובנוסף העבודה שלי כמלצרית.

"הציפייה שלי נכון לעכשיו היא שהצפון שלנו יחזור להיות כפי שהיה, כפי שחיינו בו כל השנים עד לפני כ-11 חודשים – ירוק בוהק, פורח, שקט, רגוע ומלא שלווה. מה שכיום הוא ההפך הגמור. אני חושבת שהממשלה פחות דואגת לצפון לצערנו. אנחנו חיים את המצב הגרוע והמפחיד הזה כמעט שנה והממשלה לא ממש עושה משהו בנידון, לא כמו במקרה אחד או שניים של טילים לעבר תל אביב ששם מיד הממשלה לוקחת את הכפפה והתעוררה לעשייה. הציפייה שלי הייתה שהממשלה וכל הגורמים לא יתנו לדבר כזה לקרות או להמשיך המון זמן, אך לצערי זה לא כך, והנה אנחנו חיים היום במציאות אחרת - חיים בצל המלחמה. ועדיין אנחנו מצפים ומקווים לראות את כל החטופים חוזרים הביתה בריאים ושלמים"

"בצל של פחד ומלחמה, גדל כאן דור שלם של בני ובנות נוער, דור העתיד של המדינה שלנו ומחובתנו לדאוג להם", אומרת מנכ"לית עמותת יוניסטרים, יפעת בכור. "יותר מ-11 חודשים של מלחמה, כשהם כולם משוועים לחיים שקטים ושלווים, לשובו של הטבע הירוק, לחיים עם הקהילה והמשפחות שלהם, לנורמליזציה שכל נער ונערה בעולם צריכים לקבל. כולנו תקווה שמשאלת הלב שלהם, שהיא כמובן גם של מדינה שלמה, תתגשם - שנדע בהקדם ימים של שלווה ושקט, של ביטחון לחיות בכל מקום במדינה ולהחזרת החטופים מעזה. יוניסטרים תמשיך לתמוך בבני הנוער ותמשיך בפעילות בכל מקום בארץ כדי להביא לחוסן רגשי, נפשי וחברתי".