זה די ידוע שגיל ההתבגרות, מראה חיצוני והיחס לגוף שלנו אלו נושאים מורכבים, שלא מסתדרים בקלות ביחד לרוב. גם לנו זה לא פשוט בכלל, מעבר ל"סרטים" האישיים שאנחנו סוחבים איתנו, אנחנו ניזונים מהסביבה מזוויות שונות: מצד אחד כאלו שאומרות לנו שאם נכנס לבגד ים ה"נכון" הקיץ אז יפתרו לנו הבעיות, ומהצד השני כאלו שאומרות לנו שאם נקבל את עצמנו בכל מידה אז יסתדר לנו לא מעט, ביטחון עצמי. אז איך בונים משהו עם כל הבלבול הזה ולמה זה חשוב לנו בכלל, כהורים?
זה נשמע קליל, בגד ים, מראה חיצוני אבל למעשה דימוי הגוף שלנו הוא אחד הדברים שהכי משפיעים על הערך העצמי שלנו, על ההשתתפות שלנו בפעילות חברתית, ביחס שלנו לאינטימיות, על היתכנות לדיכאון ותרשו לי להוסיף, מפה זה יכול להשפיע אפילו על האפשרויות פרנסה וההתפתחות שלנו בעתיד. אז כן, זה ח ש ו ב לבנות דימוי גוף מאוזן מגיל צעיר וכן להורים יש השפעה גדולה.
החלטתי שבמקום להביא רשימת מומחים מרשימה, שתגיד לנו מה לעשות ואיך לעזור לבנות שלנו להתבגר בטוב עם הגוף והמראה שלהן בחרתי זווית אחרת, לקבל משוב מהנערות עצמן. מה הן היו רוצות מאתנו ההורים? בחרתי 3 נערות או כאלו שהיו לפני רגע נערות ותחת ההגדרה של "צעירות" שכבר עברו מהמורה ביחס לגופן ו... יצאו ממנה. הנה מה שיש להן לומר:
"תמיד העדפתי להידחק לג'ינס מאשר לקחת מידה גדולה יותר"
קורן צאובר | בת 22 מכפר סבא, חיילת משוחררת
בגיל 15 הבנתי כמה דימוי הגוף שלי תופס נפח בחיי היום יום שלי. הבנתי שאני חיה חיים לא נכונים. עסוקה בלא לצאת הדפוקה, מבחינת מה אנשים יגידו. יש לי שיתוק מוחין, המיפילגיה, חצי גוף ימין משותק, כל החיים הייתי במסגרות רגילות. אף פעם לא עשו עלי חרמות וידעתיי שזה בגלל שתמיד הייתי חזקה, כזאת של "אתם לא יכולים עלי". אני תמיד אראה שאני בביטחון ושאני בשליטה. ככל שעוברות השנים אני קולטת שאין לי כל כך ביטחון עצמי, כלומר בכל מה שקשור במראה החיצוני, אני שלמה איתו, אני לא שלמה איתו. כל הזמן משחק של כן, לא. אחרי דיאטות קשות והרגלי אכילה בעייתיים, הסתכלתי במראה וראיתי בן אדם עצוב, אמרתי לעצמי "השגת משהו כי הענשת את עצמך, די. המשקל ישחק עם עצמו וזה בסדר, יש בקרים שתרגישי נפוחה, יש בקרים שתרגישי טוב. הכל בסדר, את בשגרת חיים. "היום אני במקום אחר, אני אוכלת בריא בשביל הגוף שלי. אני מעדיפה לאכול קוביית שוקולד מאשר לא, אם אני רוצה אותה, אחרת אני לא רגועה כל היום. אני משלבת ספורט כחלק בלתי נפרד מהחיים שלי.
אמא שלי: אמא שלי מאוד רזה, ויש לה הרגלי אכילה מאוד מתונים. כולם אצלנו רזים ואין חטיפים בבית. הייתי באה ורוצה אוכל ואז היא היתה אומרת לי "לא, למה את צריכה את זה" אני יודעת שנעשה מתוך מקום אכפתי כי גם אסור לי לעלות בגלל המצב הפיזי שלי. אבל כשהיא רזה זה מרגיש מתנשא וזה גרם לי לרצות דווקא לאכול שלוש פרוסות עוגה. מי את שתגידי לי אם טוב לי ככה. בשלב מסוים אמרתי לה "גם אם שורף לך, עומד לך פה בגרון להגיד לי משהו, את לא אומרת לי יותר שום דבר על אוכל!"
בית הספר: בבית הספר נחשפתי רק להרצאות על אנורקסיה, לא על השמנת יתר, לא על דימוי גוף. בגלל שחסר ידע אף אחד מהחברים שלי לא ידע עם מה אני מתמודדת. יש המון הסתרה ובושה. חשוב לדעת שאפשר לבוא ולדבר על זה. שתהיה פתיחות. כאילו זה מוזר כי יש לי מגבלה, יותר הגיוני שאתבייש במגבלה שלי, מה אני מתביישת אם יש לי שני קילו יותר.
בגדים: עם חברות אם נגיד אנחנו הולכות למסיבות וכל החברות מחליפות ביניהן בגדים. אני לא יכולה להחליף איתן. בחנויות בגדים, פעם מידה 8 עולה עליי ופעם היא לא עולה עליי. לא בגללי, כי פתאום החליטו להקטין את הג'ינס ב"5,000 מידות". אני תמיד הייתי מעדיפה להידחק לגי'נס מאשר לקחת מידה גדולה יותר. כי זה כביכול כבר מידות גדולות. כאילו מבחינתי נותן לגיטמציה של השמנת ואז זה אומר שבחיים לא אצליח להיות רזה. היום השלמתי עם זה שרזה אני לא אהיה. בריא זה הרזה החדש.
אני יכולה להגיד לך שאמא שלי תמיד הייתה הולכת איתי לקנות בגדים. בגלל שהיא מכירה את המצב שלי, היא לעולם לא דחקה אותי לפינה, כלומר- אם הייתה לוקחת ג׳ינס במידה קטנה, היא אוטומטית הייתה אומרת לי - זה דגם מאוד קטן, אולי תנסי מידה יותר? וגם אם זה היה דגם גדול והייתי לובשת מידה קצת יותר גדולה ממנה וזה היה קצת גדול עלי, הייתי מרגישה יותר טוב עם עצמי. ואז אוטומטית זה היה נותן לי סוג של הרגשה טובה- קניתי את המידה שחושבים שמתאימה לי, והיא לא המידה שלי. בגד שמחמיא לך, ישפר את ההרגשה וגם תקבלי פידבקים חיוביים מהסביבה. אני לא חושבת שזה צריך למנוע מבנות מלאות יותר ללכת עם חולצת בטן אבל לי זה לא מתאים כי חשבתי שאם אלך עם חולצת בטן, אולי יראו משהו ואז אספוג עלבונות, אז מנעתי מעצמי את הסיטואציה הזאת. עם זאת לפעמים ההערות שלה גרמו לגוף שלי להיות סוג של מרד, אז אולי אם היא הייתה פחות מתערבת , פחות היית צריכה למרוד שם. אני חושבת שצריך להתערב אבל לשנות את הגישה. פחות לדבר ב״משמין״ ״מרזה״ אלא יותר מבחינה אסתטית. לדעת להתאים את הדיבור לבן אדם. לראות שאם יש בן אדם שמורד דרך הגוף שלו והגוף שלו נהיה הדרך השימושית שלו למרוד אז לדעתי לקחת צעד אחורה ולראות פרספקטיבה אחרת ולפעול דרך זה.
עצות להורים:
- לפי דעתי כל בית צריך שנגדל עם ארון חטיפים מכובד ואז אין לה את הצורך הזה כי היה להם את זה בשפע. ממתק אחד ביום. כשיש בבית תקחי אחד, אפילו קטן והוא מרגיע את הצורך.
- לבוא לדבר עם ילד בלי להטיף.
- להראות סוגי גוף. אם מראים לילד איור של סוגי גוף כמו שיש כשלומדים עיצוב אופנה- אז הילד רואה שיש המון סוגי גוף ושיש המון אפשרויות והוא מבין שיהיה לו אופציות לא משנה איזה גוף יש לו. להראות שהכל לגיטימי. לדבר איתם חד משמעית על גנטיקה- כמו שמישהי נולדה עם עיניים כחולות ומישהי עם עיניים חומות. גוף זה כמו עיניים, אין מה לעשות עם זה- כאילו יש, אבל עד גבול מסוים.
- החינוך לאכילה מתחיל מגיל מאוד צעיר. לפי דעתי הורים יכולים גם להכניס את הילדים לחוויית הבישול. זה חלק בלתי נפרד להבין עד כמה אוכל זה דבר כיף לעשות אותו, וזה משנה את התודעה ברגע שאתה מכין אוכל, שהכיף נמצא בהכנה, אתה תהנה לאכול את זה. זה לא אוכל לנחמה- זה אוכל בשביל צורך, לא עונש ולא נחמה.
- אוטומטית אני חושבת שלא משנה באיזה בית גדלנו, אתה תראה בן אדם מלא, אתה ישר תחשוב שזה לא בריא. ואז אוטומטית אתה בביקורת, בשיפוטיות וברחמים על הבן אדם. אם היה יותר דיבור בחברה ובבית של איך ניגשים לדברים, אז לא בהכרח היה לנו את העין החדה והשיפוטית הזאת. היינו ניגשים יותר בקבלה. פחות לחשוב שאני יודעת יותר טוב בשביל בן אדם אחר.
"שיגידו 'את מדהימה, אם תרצי להתאמן אני אעזור לך'"
נעמה (שם בדוי) | יישוב בדרום, תלמידת כיתה י׳
הייתי מאוד חרדתית לגבי איך שאני נראית. ילדים גם צחקו עלי. חשבתי שאני לא נראית טוב ושאני שמנה. היום אני במקום שלא צוחקים יותר על המראה שלי.
התעמלות: בהתחלה עשיתי התעמלות בשביל אנשים אחרים ואז חברים עזרו לי ושמו לב שאני מגזימה. בהמשך הפסקתי להתאמן. כשהיה לי יותר טוב נפשית , אפילו שלא התאמנתי קיבלתי יותר מחמאות. בעיקר בזכות המשפחה והחברים שלי אני מרגישה יותר טוב. היה לי חבר ממש טוב שאמר לי כל הזמן-" את משוגעת" וזה עזר לי כי הוא היה כזה קרוב. המשפחה שלי- המשפחה שלי היא משפחה מאוד מקבלת. מאוד תמכו גם כשעשיתי ספורט וגם שוויתרתי על ימים של אימונים, כשהורדתי הילוך.
עצות להורים:
- ההורים צריכים להיות מעורבים, אבל גם לשחרר. אני בעד כנות ופתיחות. שיגידו "את יפה, את מדהימה, אם תרצי להתאמן אני אעזור לך".
- לגבי אוכל, ההורים שלי עשו את הדבר הנכון. הם לא הסכימו לי- הם אמרו לי את יכולה לאכול פחות מתוקים ופחות לא בריא אבל את האוכל את צריכה לאכול.
- לא להעליב, אם אני מרגישה חסרת ביטחון לגבי משהו, אני לא צריכה שיגידו לי. לדבר בצורה חיובית: לא להגיד "המכנס הזה לא יושב טוב, השמנת". להגיד: "המכנס הזה יכול להיות יותר טוב עליך מזה". תמיד ממקום חיובי. צורת ניסוח יכולה ממש להעליב, בעיקר שאת במקום כזה את תמיד מחפשת מה לא בסדר איתך.
- כשחברה אמרה דברים נורא ישירים וההורים ידעו, הם תמיד אמרו לי- "אל תקשיבי להם, את נראית טוב. את מושלמת כמו שאת ומי שלא רואה את זה בעיה שלו. בעתיד תפגשי אנשים טובים יותר ואז תביני ש-וואלה האנשים האלה היו טיפשים".
"אמא שלי עזרה לי, ואז התחרטה"
נועה כהן ארנר | בת 19. אמנית, רקדנית, דוגמנית בסוכנות ג׳וסי ואקטיביסטית בודי פוזיטיב
אני נכנסת לעולם הזה של להיות דוגמנית שהיא מגוונת, לסוכנות עם אג׳נדה, אחרי התמודדות עם דימוי גוף מאוד נמוך ודימוי עצמי נמוך. הבעיות התחילו אצלי בעקבות העולם המקצועי שאני בו אני עד היום - ריקוד. בוחנים אותך כל יום על הגוף והמראה שלך. הייתי מפותחת מוקדם, אז הייתי נחשבת חריגה בגוף. אמא שלי רצתה איתי את החלום שלי ועזרה לי לרדת במשקל כי היא הבינה שזאת הדרישה והציפיה בלי להבין את ההשלכות של מה זה יגרום. אחר כך הייתה חרטה על העזרה הזאת מצידה.
פסיכולוג: יש המון משפחות שללכת לפסיכולוג זה עדיין ״ואי ואי ואי״ והמון הסתרות והתעלמות. עברתי תהליך של השלמה במשך השנים, השלמה עם זה שיש לי חזה במקצוע שאין לו מקום.
גוף מגוון: מה שעזר לי היה להבין שאם יש עוד בנות כמוני אני רוצה לקחת איתי איזושהי מוטיבציה ולתת מוטיבציה לבנות שלידי. כשהגעתי לריי שגב, קרה השינוי הכי משמעותי, והתחלתי להיחשף לרעיונות של גוף מגוון. הראייה שלי לגבי גוף התרחבה, לא רק לגבי עצמי, לא רק לגבי גוף, בכלל העולם.
מודעות: היום אני יודעת לזהות את המחשבות, אבל הן לא שולטות בי יותר. זה בסדר שהקול הזה מגיע אבל אני יודעת שהוא חולף. אני בטוחה היום בעמדה שלי, בנראות שלי, במודעות שלי.
הדור שלי: חלק מההשלמה שלי היום קשורה לדור שלי. רואה אצל מבוגרות משהו שהרבה יותר מושרש בתפיסה של מה זה יפה, כי ההתייחסות בעבר הייתה יותר מקובעת. היום עצם המודעות שיש גיוון עוזרת, ברור שעדיין יש אידיאל יופי אבל אנחנו מתחילות לפרק את האידיאל. זה שיש אידיאל שונה בתרבויות ובארצות שונות עוזר להבין שאין אידיאל אחד.
בודי פוזיטיב: נכון שדימוי גוף נמוך נהיה כל כך בנורמה אבל השיח הרבה יותר פתוח. בעבר לא דיברו על זה וגם אם דיברו לא הייתה בזה בעיה כי זה היהה לגיטימי שאנחנו רודפות אחרי גוף מסוים כנשים. והיום, יש דמויות שרוב בנות הנוער רוצות גוף כמו שלהן, אבל יש כבר את הקולות האחרים של בודי פוזיטיב. פחות חזקים מהבחינה הכמותית, אבל מה שיש מהדהד יותר חזק מהרגיל. זה תלוי בחשיפה- כמה חשיפה זה מקבל.
אנשים טובים: פגשתי כמה מורים שמאוד ראו אותי וקידמו אותי וראו את הרגישות שלי. מורה שאמרה לי ״כמו שאת זה בסדר״, אנשים טובים גם אם אחדים, קיבלו אותי.
הצורך של הגוף: במהלך הלימוד של המחול בתיכון, הלכתי לסטודיו של אימון פילאטיס, בניסיון לנרמל את הגוף שלי אבל מה שקרה זה שבעצם התאהבתי בגוף שלי. מאמנת שלימדה אותי להתחבר לגוף שלי באופן אחר. תקלטי איזה מטורף הגוף שלך- המסוגלות שלו לשאת את כל מה שהנפש שלי מעבירה אותו. למדתי להעריך אותו. הוא לא רק הכלי שלי, יש לו גם יכולות וצרכים. בעבר שימש רק למטרות של נראות, צורה ותבנית, שם התקבלה ההבנה שהוא שם לא רק בשבילי אלא גם אני בשבילו. ואני צריכה לתת לו את מה שהוא צריך. הכרתי אותו. פתאום הבנתי שלגוף שלי יש צורך במנוחה/אכילה/פעילות גופנית/הוצאת אנרגיה ועוד. אסור לשכוח שיש גם את הביולוגיות והפיזיות שלנו. והגוף גם מאוד שונה מאחת לשניה. שכיח שרוצים להתבסס על אותו תפריט או מידה, ולא מספיק מבינים את השונות.
עצות להורים:
- להבין את הלמה לא. מאיפה זה נובע. לנסות להבין מה השתנה. להבין את העולם הרגשי שעולה אפילו על הפיזי. כשנערה לא מקבלת את עצמה, ההורים יותר מתייחסים לפיזי, לאוכל, כן אוכלת לא אוכלת, פחות מתייחסים לעולם הרגשי. שהתייחסו אלי רק פיזי, זה רק גרם לי לדחות את הפיזי.
- להציע ולהנגיש לנערה את הפתרון ללכת לאיש מקצוע. ההורים שלנו לא תזונאים ולא פסיכולוגים ולא לכולם יש את המסוגלות, צריך מישהו שהוא מוסמך לזה. צריך המון הסברה. המון פעמים נערות מגיעות לסיטואציות כאלו מחוסר ידע, חוסר ידע של התנהלות עם אוכל. איש מקצוע שיודע ומבין יכול לעזור לא להתדרדר למקומות קשים.
- מאוד קריטי אחרי מי אני עוקבת ברשתות החברתיות, להנגיש עוד ועוד עמודים (ברשתות החברתיות). אולי זה קשה ליישם אבל זה מה שהייתי רוצה.
- שההורים קודם כל יבדקו את היחס שלהם לאוכל בבית. ראיתי בנות שמאוהבות בעצמן וראיתי את האמא, זה באופן ישיר הצביע על למה זה ככה. הורים צריכים לקבל עוד הסברה, עוד ייעוץ , הכוונה.
מעין קרת מעבירה הרצאות, סדנאות וקלפים שעוסקים בדימוי גוף חיובי