אנחנו חיים בעידן שבו כמעט כולם גרים בערים גדולות מלאות בבניינים גבוהים, בזמן שהשטחים הפתוחים והירוקים הולכים ונעשים מועטים יותר. המרחב שלנו הופך לנוח יותר, נגיש יותר, פראי פחות ומאולף לצורכיה של החברה המודרנית. אך דווקא בשל החיים המודרניים – הכוללים לא מעט שעות צפייה במסכים ושהייה בין קירות - יותר ויותר אנשים בוחרים לשלוח את ילדיהם ללמוד בחוץ, באזורים ירוקים ופתוחים לחלוטין, במסגרת המכונה ״חינוך יער״. מחקר ישראלי בחן את מסגרות החינוך יוצאות הדופן האלה בארץ ואת האפשרות שבעתיד יהיו יותר גנים ובתי ספר שילמדו חלק גדול מהזמן בטבע.
חינוך יער הוא גישה חינוכית הלקוחה מעולם הלמידה החוץ-כיתתית ומבקשת לאפשר לילדים לייצר משמעות באמצעות אינטראקציה מתמשכת עם הטבע ועם הסובבים אותם. למידת חשבון בעזרת אבנים ואדמה, תרגול שפה באמצעות העושר הקיים בטבע וחיזוק כישורים חברתיים וביטחון עצמי דרך שהייה במרחב הפתוח - אלה הן חלק מהאפשרויות שמציעה למידה במרחב הפתוח.
גני יער מקיימים בדרך כלל סדר יום דומה לגני ילדים קונבנציונליים, וגם התכנים יכולים להיות דומים, חוץ מהעובדה שהלימוד עצמו מתרחש בחוץ – במרחב הפתוח או בטבע, בכל הימים בשבוע, או בחלקם, וכמעט בכל מזג אוויר. על פי עקרונות חינוך היער, יש לייצר לתלמידים תהליך ארוך טווח של שגרה קבועה המתרחשת ביער למשך שישה שבועות לפחות ואף רצוי למשך שנה שלמה או יותר. לילדים יש זמן חופשי ללמידה באופן אישי, וכן זמן של פעילות מובנית כמו בניית מחסה, הדלקת מדורה, מלאכות יד, טיפוס ועוד.
מוכר כבר בכל העולם
יש כבר מסגרות של חינוך יער באוסטרליה, קנדה, ניו זילנד, ארצות הברית, מלזיה, שווייץ, ספרד, גרמניה וגם בישראל. הגישה החינוכית הומצאה בדנמרק בשנות ה-50 של המאה הקודמת, כאשר נשים החלו לצאת לעבודה, ונוצר הצורך בחיפוש מסגרות לילדים. בשל התרבות הסקנדינבית המעודדת שהייה בחוץ, פותחו מסגרות חינוכיות שהתקיימו בחלק מהשבוע במרחבים פתוחים, מחוץ לכותלי בית הספר. מודל החינוך צבר תאוצה והגיע לאנגליה בשנות ה-90.
מחקר חדש, שיוצג השנה בוועידה השנתית ה-52 למדע ולסביבה, שתיערך ב-25–26 בספטמבר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בדק את תחום חינוך היער בישראל ועקב אחרי עשרה אנשי חינוך שעברו הכשרה בתחום. המחקר בדק את אפיון עקרונות חינוך היער בישראל בהשוואה למדינות אחרות, בהתפתחות התפיסה החינוכית ובאתגרים הניצבים בפני אנשי החינוך, מתוך ההנחה שהידע המחקרי הקיים כיום בנושא חינוך יער בישראל הוא דל יחסית.
לישראל הגיעה הגישה החינוכית המיוחדת באיחור אופנתי. גן היער הראשון בישראל הוקם בשנת 2011 במצפה רמון על ידי איש החינוך והיזם רון מלצר. הגן פועל ארבעה ימים בשבוע תחת כיפת השמיים, ללא קירות ומזגנים וללא צעצועים מפלסטיק. הילדים בגן לומדים את תוכנית הליבה של משרד החינוך, אלא שהם עושים זאת בחורשה או בשטח המדברי שבאזור.
"תחילת דרכי המקצועית הייתה כמורה דרך ולאחר מכן עבדתי במשך כמה שנים כמורה לחקלאות ולשל"ח", מספר דניאל אפק, סטודנט לתואר שני בבית הספר למדעי הסביבה באוניברסיטת חיפה. "באותו זמן גיליתי את עולם חינוך היער, שהיה אז בראשיתו, ועניין אותי לחקור אותו. זה גרם לי להבין שאני מעוניין ביצירת תהליכים חינוכיים לטווח ארוך. חינוך יער הוא גם האופן שבו אני משתדל לחנך את ילדיי - להיות הרבה בחוץ, ללמוד מעצם השהייה בטבע. אחת הבעיות בישראל היא שחוזר מנכ״ל מגדיר את המסגרות האלה כטיולים, וכדי לצאת לשטח יש צורך בתיאום ובהרבה בירוקרטיה. זה מראה את חוסר ההבנה ביחס לגישה הזאת. זו גישה עם צרכים מסוימים, והיום יש קושי לקבל אותם״.
ממצאי המחקר מראים כי חינוך יער בישראל מושפע בעיקר מהקהילה המקומית, כאשר חלק מהמסגרות החינוכיות הוקמו על ידי הקהילות עצמן - חלקן היו גורם משיכה להיווצרות הקהילה, ובחלקן בלטה ייחודיות קהילתית, כמו מסגרות חינוכיות דתיות או קיבוציות שמקיימות ריטואלים ייחודיים. ״הדבר המרכזי שעלה במחקר הוא שתפקיד ההורים יותר משמעותי מאשר במדינות אחרות", אומר אפק. "זה בא לידי ביטוי בהקמה של מסגרות חדשות, בהעברת תכנים בשטח, בעזרה בלוגיסטיקה ועוד״.
מחקרים מהעולם בתחום חינוך יער מוכיחים שגישת החינוך מעלה את הביטחון וההערכה העצמית של הילדים, משפרת את המיומנויות החברתיות והפיזיות שלהם, ואף מאפשרת להם ללמוד לנהל סיכונים הקיימים במרחב הפתוח. חלק גדול המחקרים מתמקדים בגילאי גן ובית הספר היסודי, עד כיתה ו׳. ״חינוך יער מבקש להחזיר את אותם אינסטינקטים טבעיים. מה שמבדיל חינוך יער מטיול בטבע הוא עצם החזרה הקבועה, השהייה הממושכת וההתבוננות בתהליכים המתרחשים בטבע מעצם הנוכחות שם. הלמידה היא ממה שקיים בשטח״.
לטענת אפק, מאז הקמת גן יער במצפה רמון לפני יותר מעשור, החלה התעניינות הולכת וגוברת בתחום חינוך היער ברחבי הארץ. כיום קיימות מספר מסגרות של חינוך יער, אך בשל המחקר הדל בתחום וחוסר ההסדרה מצד משרד החינוך, אין מספר מדויק של היוזמות והמיפוי שלהן בארץ. ״יש בארץ בעיקר יוזמות פרטיות של אנשי חינוך או של הורים שרוצים להוציא לפועל את גישת החינוך הזו״, אומר אפק, ומסביר שקיים ספקטרום רחב מאוד של גישות בתחום, החל ממסגרות שיוצאות החוצה רק ארבע שעות בשבוע ועד מסגרות שבהן הילדים לומדים בחוץ בכל יום בשבוע. ״זו עדיין גישה שנמצאת בשלב הגישושים לגבי מה נכון ומה לא נכון. אני חושב שהחיפוש אחר יציאה החוצה הוא עניין רוחבי. כולנו מחפשים לנשום אוויר צח וליצור לעצמנו פינות של שקט והתבוננות״.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה