"זה פחד שאין מילים לתאר אותו"

"בתשעת החודשים האחרונים אני עונה לכל הטלפונים האנונימיים שמגיעים אליי, כמעט כולם לא מהבן שלי", אומרת תמי חסון (46) מבית שאן, אלמנה ואמא ל-4 בנים מגיל 11.5 ועד 23, בשיחה עם mako. שני בניה של חסון בשירות מילואים פעיל, ובנה השלישי עומד להתגייס בקרוב לצה"ל. לפני ארבע שנים, בעלה, תמיר חסון, אדם צעיר ללא מחלות רקע, קיבל דום לב באמצע הלילה ונפטר. "הרגשתי שמשהו לא בסדר וניסיתי להעיר אותו אבל הוא לא התעורר. הבן הבכור קם ועשה לו החייאה, הצליחו להחזיר לו את הדופק והוא שרד שלושה ימים ובסופם נפטר". בלילה ההוא התהפכו חיי המשפחה, ובמקביל נאלצה חסון להתמודד לבדה עם עול גידול הילדים והפרנסה.

כחודשיים לאחר פטירתו של תמיר עמדה חסון מול אתגר נוסף: בנה הבכור התגייס לשירות קרבי בצה"ל. "הוא הרגיש אחראי למה שקורה פה, אבל אמרתי לו שימשיך עם החלום ועם הייעוד שלו להיות בקרבי", אומרת חסון. לדבריה בניה רגילים לתרום לחברה ולמדינה דרך תנועות הנוער שבהם הם פעילים, שנות שירות, התנדבויות ב"כנפיים של קרמבו" ועוד: "כשצריך לעזור הם הראשונים לצאת והיה ברור שבשירותם הצבאי זה מה שיבחרו לעשות". עם זאת ההתמודדות של בנה הבכור הייתה לא פשוטה. "הוא הגיע שבור למערכת הצבאית, שלא נתנה לו מענה, בחודשיים שהיה בבית קיבל טיפול אינטנסיבי לעיבוד התהליך, אבל זה לא היה מספיק".

חסון מספרת על הפחד שמנקר בה, לא רק כשהילדים נלחמים בחזית אלא גם כשהם נכנסים לרכב ויוצאים לבלות. "אין דבר כזה שהנייד שלהם לא יהיה זמין. כשהבן התגייס תוך שבוע היו לי את כל הטלפונים של כל מי שהוא נמצא איתו. אם לא התקשר, ישר שלחתי וואטסאפים לחברים. בעקבות האובדן של תמיר נוצרה הידיעה שחיים יכולים להילקח בדקה, לצד אחריות מאוד כבדה. עם זאת יש לי רצון שלא ירגישו שאני חלשה. המסר הוא שיש רגעים שבהם אני נופלת, לפעמים לעיני הילדים, אבל אני קמה מזה כל בוקר, מחייכת ויוצאת לעבודה. כולם עושים את מה שצריך ואין הקלות. לא בחרתי לגדל לבד משפחה ומצד שני נולדה כאן משפחה חדשה".  

במצב הנוכחי, כאשר שני בניה נלחמים בשירות מילואים, האחד בצנחנים בצפון והשני בסיירת גבעתי בדרום, הביא לכך שחסון ביקשה מבנה השלישי שעומד להתגייס ורצה להצטרף לגדוד קרבי לוותר וללכת לגיבוש של חיל הים. "אני לא יכולה יותר להחזיק את הדאגה הזו", היא אומרת, "המלחמה העצימה את כל החרדות, קרו הרבה אסונות, ויש כל כך הרבה יתומים ואלמנות, כל המדינה בטרגדיה. אילון שמתגייס בספטמבר רואה את החרדות ואת הפחדים שלי והסכים ללכת לחיל הים. בתפיסה שלי זה פחות מסוכן. לצד האמונה שיש מי ששומר עלינו תמיד, במלחמה הרגשתי שאני מאבדת שליטה, אני לא שומעת מהם תקופות ארוכות, ניזונה מהתקשורת ואני יכולה פשוט להתפרק באמצע היום. לא יכולה להכיל את זה. אומנם אני לביאה אבל בסוף כשהבנים שלך במלחמה ואת בבית לבד זה פחד שאין מילים לתאר אותו".

לצד הפחד האדיר, חסון מספרת על תחושה של גאווה עצומה בבנים שיכלו לקבל הקלות בשל מצבם המשפחתי, אך לא השתמשו בזה. "הם לא רוכבים על הטייטל הזה, רק כאשר אין ברירה הם מבקשים. הם לא קודם יתומים, אלא הם בזכות עצמם. יש כאלה שמכירים את אילון ולא ידעו שאין לו אבא. הם מתמודדים יפה עם הטראומה שחוו, ועם האתגרים שמציבים לנו החיים. לא תמיד קל לראות את אמא נקרעת לבד בין הכל. אבל אנחנו משפחה מלוכדת ועוזרים זה לזה. מותר ליפול ויודעים לקום מזה ולהמשיך הלאה".  

במקביל המשפחה היא חלק מארגון "אמי"צים", שנועד לתת מענה חברתי לאומי לאלמנים ואלמנות ולילדיהם. את הארגון הקימו ח"כ לשעבר יהודה גליק ואשתו הדס, שפועלים לקידום מעמד משפחות היתומים בישראל ומתן מענים לצרכים המיוחדים שלהם. כמו כן הצליחו לאחרונה השניים להביא לחקיקת חוק יום הוקרה למשפחות היתומים בישראל שיצוין בכל חג חנוכה. הארגון מייצג 17 אלף משפחות, שלהן כ-30 אלף ילדים מתחת לגיל 18. חברי העמותה מקבלים תמיכה ואף משפיעים על מהלכים לקידום משפחות בישראל וכן ממפגשים חברתיים, קבוצות תמיכה מקוונות, ואירועים יעודיים. 

"הגעתי לשם בפעם הראשונה עם יהל, הבן הצעיר, והיה קשה להיות בסיטואציה הזו", אומרת חסון, "היה חשוב לשנינו לראות שאנחנו לא לבד בעולם. יש אירועים משותפים שמחזקים ומתנות ששולחים בחגים. אני מקווה שהעמותה תתרחב ויהיו עוד סניפים ברחבי הארץ, כי בסוף את מרגישה לבד בסיטואציה הזו. אנשים מחזקים אבל אף אחד לא מבין את המורכבות כשהוא לא בתוכה".

"אני לא אעצור את הילד שלי ללכת לאן שהוא רוצה"

לפני כתשע שנים, בעלה של נגה בן יעקב (52) אימא לשלושה ילדים (26,23,18) מהיישוב שמשית שם קץ לחייו בעקבות הסתבכות כלכלית. מיזם שהשקיע בו כשל, והוא לא יכול היה להתמודד עם התוצאות. "לא ראינו את זה מגיע", אומרת בן יעקב, "בהתחלה לקחתי את כולם לטיפול, ולאט לאט התייצבנו, היום הילדים במקום טוב וגם אני. החיים חזקים מהכול".

בדצמבר בנה הצעיר עומד להתגייס לשירות קרבי, והעדפותיו הן להיות ביחידה מובחרת: שייטת, סיירות או צנחנים. "אני לא אעצור את הילד שלי ללכת לאן שהוא רוצה", אומרת בן יעקב, "אני מאמינה שצריך לתת לכל אחד מהם ללכת בדרך שלו".

בן יעקב מספרת כי ילדיה ספגו כל חייהם, הן מהבית והן מהמסגרות שבהן התחנכו, אידיאולוגיות של תרומה למדינה ולחברה, וכעת היא אינה יכולה לסתור אותן בכך שתתנגד לשירות קרבי. "אני לא יכולה להגיד לו 'אני מפחדת לאבד אותך ואתה לא תלך לקרבי'. הפחד קשור לאובדן כי אחרי שמאבדים אחד קשה יותר לאבד עוד אחד, אבל הפחד קיים גם אצל חברות שלי שהן לא אלמנות". עם זאת הסטטוס שלה כאלמנה מקשה על ההתמודדות עם הסוגיה הזו. "את לבד ואין לך שותף לחלוק איתו כי אבא שלו לא נמצא, חברה שלי מתמודדת עם ילד שנלחם בעזה אבל אבא שלו לצדה וזה עוזר".

בן יעקב משתפת ברגעי התמודדות לא פשוטים שעברו על ילדיה הגדולים בעת ששירתו בקרבי לאחר מות האב. "הבכור התגייס לצבא שנה אחרי ההתאבדות, בשבוע שקיבלו נשק שיתף בשיחה השבועית עם המפקד שלא פשוט לו להחזיק נשק כי אבא שלו ירה בעצמו ופתאום הוא הוא יודע מה המשמעות של זה. עד שלא שיתף אף אחד בצבא לא ידע על זה, כי בתהליכי המיון ניצן עוד היה בחיים. שמחתי שהוא שם את הדברים על השולחן ולא ניסה להסתיר את זה. גם עבור הבת שקיבלה נשק זו הייתה חוויה לא פשוטה. ההתמודדות עם הצבא מאתגרת אבל לא נשאלה אף פעם השאלה אם לא לשרת, ברור לנו שיש לתרום למדינה ולעשות שירות בצורה הכי משמעותית שאפשר".

בן יעקב היא מורה ומנהלת בית ספר, אחד מתלמידיה לשעבר, בן יחיד להוריו, הוא חלל צה"ל. "ההורים לא הסכימו שילך לקרבי, ובסוף הוא מת מהתייבשות. אי אפשר לשלוט בהכל, הבן שלי מדבר על קצונה ועל פיקוד, והוא מאוד בעניין של שירות משמעותי, חשוב לי שיעשה את מה שרוצה".

"אין לי זכות למנוע ממנה לתרום למדינה"

"גייסתי ארבעה ילדים", מספרת מליה אדרעי (48) מנהריה. בפברואר 2019 בעלה נהרג לאחר שנפל מגג במהלך עבודתו כמתקין גגות סולאריים. אדרעי היא אמא ל-7 ילדים (8, 13, 14, 18, 19, 34, 24), "אחת הייתה חיילת ב-8200 כשהוא נהרג, השנייה התגייסה כמה חודשים אחרי ויצאה מהצבא כי לא הייתה מסוגלת להתרחק מהבית ומהמשפחה, היא הייתה יד ימיני. השלישית משרתת היום בעין זיתים, חשופה לאש של חיזבאללה, ועכשיו הודיה מתגייסת בספטמבר".  

אדרעי מספרת כי גיוס ילדיה מלווה בקושי נפשי גדול. לצד זאת היא מאמינה שזהו הדבר הנכון לעשות. "זה לא פייר לתת לילד אחר ללכת ולא לאפשר לילדה שלי לתרום למדינה. למרות כל הקושי והכאב הנפשי אני מחנכת לאחדות ולתרומה למדינה, לא הוגן שאמא אחרת תשלח את הבת שלה ואני אשים אותה בצד. הילדה שלי רצתה ללכת למג"ב אבל בגלל שהיא סובלת מאלרגיות זה לא התאפשר, היא תגיע לשח"ם ושם תקבל תפקיד. הצבא לא הציב עובדה, הוא העמיד אפשרות לבחור בגלל האובדן שחווינו, אבל אני לא חושבת שיש לי זכות למנוע מהבת שלי לתרום".

בשל התקופה המורכבת והסבוכה אליה נקלענו, לא מעט צעירים, בדומה לבתה של אדרעי שעומדת להתגייס בימים אלה, בוחרים לשרת בקרבי ולתרום למדינה. "היא מדברת הרבה על החשיבות והרצון העז לתרום, היא מתרגשת ומלאת מוטיבציה. היא רצתה ללכת לקרבי, אבל בגלל בעיה רפואית והורדת פרופיל זה לא רלוונטי, לכן החליטה ללכת לשח"ם כדי לתרום ולא להעביר שירות שטחי. אחרי ה-7.10 כל הדור מלא במוטיבציה, קרה משהו שהעיר אותם ללא ספק, את כולנו".

הקושי, היא אומרת, הוא לא פשוט: "את פשוט לבד מול כל חזית שמגיעה מולך, ולא משנה מה קורה בדרך. שבעה ילדים שמפוזרים, אזעקות, והמצב הכלכלי לא מאפשר להביא עזרה ולהתפנות לדברים אחרים. אני שקופה מול העולם וחזקה בו זמנית".