השבוע ערוץ 14 יצא בכותרת שמבטאת בהלה בשל תופעה מדאיגה: "מורים ערבים החלו ללמד בבתי הספר הממלכתי-דתי". מסתבר שהחרדה מפני כניסת נשים וגברים בעלי מחשבה לא הומוגנית מחרידה את ערוץ 14, ערוץ שלחם חוקו הוא הפרדה, הסתה וגזענות. החשש מפני מידת "הזדהותם עם ערכי המדינה היהודית" מבטלת את הזהות הישראלית הייחודית של מורים אלה, ומצמצמת את פרופסיית ההוראה לזהותם הלאומית והדתית בלבד, תוך התעלמות מהכישורים האישיים שלהם כאנשי מקצוע. מעבר לכך, היא פוגעת קודם כל בחינוך של התלמידים שעתידים לגדול לחברה מורכבת ומגוונת.
בישראל קיים מחסור במורות, ולכן ישנן יותר ויותר מורות.ים ערביות שמלמדות בבתי ספר יהודיים. אך במקום לראות זאת כ"תופעה מדאיגה", התפיסה שלנו כחברה בריאה, שוויונית ודמוקרטית צריכה לעודד כניסת מורות מכל קבוצה תרבותית למערכת החינוך, גם ללא קשר למחסור, ולדאוג לאיכות ההוראה. אם שאיפת החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי, היא לגדל ילדים, ילדות ונוער שמסוגלים לחיות בחברה רב-גונית, עלינו להצליח לעבוד יחד, לחשוב יחד ובעיקר לשאול יחד על מנת לייצר הווה ועתיד שיש בהם אפשרות לשינוי.
מי שמתייחס לבתי ספר כפלטפורמה של הפרדה ("בתי ספר אינם אמורים לשמש פלטפורמה לניסיונות דו-קיום המושתתים על פשרות ערכיות ובכך למעשה פוגעים בחינוך הציוני והיהודי הניתן לתלמידים", הזהירו בערוץ 14) פוגע בכוונת מכוון באפשרויות ההכרות, החשיפה וקבלת ההחלטות של הלומדים, ומכאן מרדד את האזרחות מאזרחות אקטיבית לאזרחות כנועה ורדודה.
בתגובתו לפרסום, הבהיר משרד החינוך כי מדובר במורים מעטים בלבד. "מדובר ב-20 מורים מתוך 40 אלף מורים המלמדים במוסדות החינוך הממלכתי-דתי, כלומר פחות מחצי אחוז מהמורים", מסר המשרד. אולם, במקום להצטדק ולהגיב במגננה על ה"האשמה" החמורה הזו, משרד החינוך היה יכול להביע גאווה על מורים אלה. אם הוא עומד מאחורי מחויבותו לחנך נגד גזענות ובעד חינוך לשותפות ולאחדות, אין סיבה להתנצל על חברותם של מורים ערבים באותם בתי ספר – אלא להפך.
חינוך דמוקרטי הוא אבן היסוד של חברה דמוקרטית, קיים קשר הדוק בין החינוך בבית הספר לבין אופי החברה בבגרותנו. החינוך הממלכתי הוא המוביל את העיסוק בערכים של שיוויון, פלורליזם, צדק חברתי; נוער שגדל ללא הכרת העובדות של ההיסטוריה שלנו לצד הכרת ההיסטוריה כפי שהיא נתפסת על ידי אחרים במרחב הגיאוגרפי של מדינת ישראל, גדל עם עיוורון שלא ניתן להשלימו. נוער שלא מכיר "אחרים" לא יוכל להתייחס אליהם כשווי זכויות, אך גם לא כשווי חובות, ומכאן שערכי השוויון וקדושת החיים יתפסו מראש כניתנים לדיון ולהפחתה.
נוער שלא עוסק בשאלות של הוגנות, ביקורת חברתית, והטלת ספק לא יתמודד עם הבנות של חשיבות כלל אזרחי המדינה במארג החברתי, ומכאן הדרך להדרה וגזענות קלה, שכן מתקיים חינוך שעוסק רק בעצמו, ללא סימני שאלה, ללא הכלה.
בבית הספר שלנו יש נשות צוות מהחברה הערבית, מהחברה הדתית, סטרייטים ומהקהילה הגאה. הפתיחות לשונות בצוות, הגיוון בבתי הלומדות והלומדים, תכנית לימודים שמצליחה לעסוק בזהות יהודית-ישראלית לצד זהויות נוספות, וההתייחסות לרב-התרבותיות של הארץ והמדינה הזאת, הם שמייצרים את היכולת להרבות נקודות מבט, לפרק דיכוטומיות, להיות אוהבי אדם.
אנחנו נמצאות.ים בתקופה מורכבת, מדברים אחדות ובפועל כל מי שמדיר מבחירה את מי שאינו בקבוצת השייכות המיידית שלו פוגע בתקווה לחיים משותפים. כל גוף חינוכי שמעדיף מחסור על פני השקעה בהון אנושי שמחד יתפתח ויצמח כאיש חינוך שמבין את משמעות המורכבות האנושית, ובמקביל יחזק את פרופסיית החינוך פוגע בתלמידיו ופוגע בחוסן של מדינת ישראל. רק יחד, עם ואל מול האתגרים, כאשר נצליח להרגיש שייכות אחד לשני, נצליח להבין שיש לנו אחריות להצמיח את החיטה יחד, ואז יתקיים סיכוי לשינוי. יש לנו תפקיד בחינוך, להחזיק את הייחודי, את הגאווה האישית יחד עם המורכבות והתקווה לעתיד שוויוני, שבו הכמיהה לשלום תלויה קודם כל בפעולות שלנו.