בשנתיים האחרונות עלה בישראל בצורה חדה מספר בני ובנות נוער המנסים להתאבד, ולרוע המזל חלקם מקפחים את חייהם. מאז ה-7.10 ומלחמת חרבות ברזל יש עלייה בדיווחים על בני ובנות נוער הסובלים מדיכאון ומחרדות, מתחושות בידוד וניכור, משימוש באלכוהול ובסמים, ועלייה באלימות פיזית ומינית – הן במציאות והן ברשתות החברתיות. אלה עלולים להביא לפגיעה עצמית מסוגים שונים ולניסיונות התאבדות שחלקם, כאמור, עלולים להסתיים במוות.
מחשבה והתנהגות אובדנית היא לא "שחור-לבן". נער או נערה החושבים על סיום חייהם נמצאים במצוקה קשה ותופסים את ההתאבדות כדרך היחידה להקל על הכאב הנוראי. המחשבה עולה במוחם ועם הזמן יכולה גם לרדת. מחשבות אובדניות נפוצות מאוד בקרב בני נוער ובדרך כלל לא בהכרח מביאות לביצוע.
על פי פרופ' זלצמן, פסיכיאטר ומנהל המרכז לבריאות הנפש גהה ויו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות במשרד הבריאות, התנהגות אובדניות היא שילוב של הפרעה נפשית (לא מעט פעמים דיכאון) עם אירוע חיים טראומטי או מלחיץ. אצל בני ובנות נוער אירוע חיים מלחיץ יכול להיות אהבה נכזבת, קשיים חברתיים או חרם, שיימינג ברשתות או תופעה נפוצה שקיימת היום: שימוש ב-A.I. כדי ליצור תמונות מיניות מזויפות.
כל אלה הוחמרו בעקבות המלחמה, כאשר נערים ונערות נקרעו ממערכות התמיכה של המשפחה, החברים, הקהילה – המשמשים כחסמים בפני דיכאון והתנהגות אובדנית. חלקם עברו במשך השנה האחרונה שלושה או ארבעה מקומות מגורים ואיתם בית ספר שונה ומערכת חברתית אחרת. היה עליהם להסתגל מחדש, וחמור מכך – לדעת כי הם משקיעים אנרגיה ומשאבים להסתגל ולא ברור אם ימשיכו להיות באותה מערכת בעוד כמה חודשים. תחושה של תסכול וחוסר תקווה מאפיינת את חייהם ואף עלולה להביא לעלייה בדיכאון ובפגיעה עצמית.
חשוב להבין כי הכאב הנפשי הנוראי שחווה נער או נערה החושבים על סיום חייהם, נתפס על ידם כפתרון האפשרי היחיד להפסקתו. כמו כן, גם אם יחשבו על התאבדות כאפשרות להפסקת הכאב, קיים מעין "סולם סיכון" שיש לקחת אותו בחשבון. מחשבה אובדנית בלבד היא שכיחה ובסיכון נמוך להביא לפעולה אובדנית; אם מתרחש ניסיון אובדני או ניסיון לפגיעה עצמית (כמו חיתוכים או כוויות מכוונים), העלייה נעשית מסוכנות; מצב מסוכן יותר הוא התנהגות אובדנית שהופסקה על ידי האדם עצמו; ורמה גבוהה עוד יותר היא אם אדם אחר הפריע לניסיון ההתאבדות והפסיק אותו.
מדוע זה קורה ומהם גורמי הסיכון?
אצל נערים ונערות, מטבע מצבם ההתפתחותי, יש עלייה באימפולסיביות ובראיית העולם. אלו עלולים להביא לתחושת של חוסר ערך, היעדר תקווה וסבל. מצבים כמו תחושת בדידות, התנהגות וחשיבה לא מווסתות, או נער או נשערה שהיו קורבן של תקיפה פיזית, מינית או פסיכולוגית בתוך המשפחה או מחוץ לה, חוו אירועי חיים מלחיצים או אובדן, ואפילו תחושת כישלון, קושי להחליט על מגדר מיני, ושימוש בסמים או אלכוהול עלולה להגדיל את הסיכון. בנוסף יש להתייחס לנושא של "הדבקת המונים" - חיקוי מעשים אובדניים של ידוען או משפיען רשת שעלול להביא לגל של התאבדויות בקרב העוקבים שלו.ה. הדבקת המונים יכולה להיות גם אצל בני או בנות אותה כיתה או שכבה בבית הספר, בתנועה או בחוג, ואם הם חוו מקרה כזה יש להיות עירניים במיוחד ולתת מענה גם ברובד חברתי. כאמור מצבי מחלה נפשיים כמו דיכאון או מצב פסיכוטי מעלים את רמת הסיכון למעשה אובדני.
מה ניתן לעשות?
לא מעט פעמים אני פוגשת הורים המכחישים את העובדה שהבן או הבת שלהם אובדניים. קשה להורים, הרוצים שילדם יהיה מאושר וימצה את עצמו, להכיר בכך שהוא חווה בעיה קשה ושהיא לא תחלוף בעצמה. על ההורים לשים לב אם קיימים חתכים, שריטות או כוויות בגוף הנער.ה. הם יופיעו בעיקר בגפיים ובבטן, אבל לא רק שם. לבישת שרוולים ארוכים והסתרת האיברים בקיץ עלול להיות סימן ראשון לבעיה. יש לשים לב לכל שינוי בהתנהגות כמו הימנעות מהליכה לבית הספר או לחברים, התנהגות חרדתית או דיכאון. יש להתייחס לכל אמירה של דיכאון, חוסר תקווה או חוסר טעם בחיים ברצינות. אומנם בדרך כלל לא מדובר ברצון ממשי להתאבד, אך המצב יכול להידרדר במהירות.
לא נכון לומר להם כי הם שוגים בהרגשה שלהם. זה עלול להגביר את תחושת הבדידות והניכור. יש להכיר בקושי ובכאב המציפים, אבל לא בחוסר התקווה לשיפור. אם הם חשים שהאפשרות היחידה להקלה על הסבל היא הפסקת החיים, יש להראות אפשרויות נוספות ובכך "לנער" את החשיבה המקובעת ולפתוח דרכים נוספות להתמודדות.
חשוב לדבר על אפשרויות של טיפול מקצועי, הבטחה (וקיום שלה) כי ההורים יהיו כל הזמן עם הילד.ה ויעזרו להם למצוא נקודות אור בחייהם, להציב מטרות חדשות ולהתגבר על תחושת חוסר האונים. אפשר להתחיל מפעילות פיזית שיעשו ההורים עם הילדים שמשחררת הורמונים הגורמים למצב רוח טוב יותר ונותנת תחושת מסוגלות, להמשיך עם פעילויות קלות של הכנת ארוחת ערב ביחד או הזמנת חבר או שניים לערב פיצה. כל מה שיאפשר לתכני חשיבה חדשים להיכנס ולהחליף את התקיעות של המחשבה על התאבדות כמוצא היחיד.
בשום פנים ואופן אסור לעזוב נער או נערה המדברים על התאבדות, ולו לרגע אחד. היו מקרים שבהם המשפחה התגייסה כולה לשמור, וכאשר עזבו אותו או אותה רק לרגע קטן התרחש אירוע ההתאבדות. יש לנטרל ולהוציא מהבית אמצעים מסוכנים.
עליכם, ההורים, לזכור כי אתם לא תמיד יכולים להבין מהו דיכאון, וכי זו הרגשה חזקה ומציפה. חשוב לומר שאתם מבינים שהם סובלים מאוד, גם אם אתם לא חווים את הסבל הזה, ולכן תעזרו להם בכל דרך אפשרית. אתם יכולים להגיד שזה כמו גל הבא ומציף הכל, ולכן, גם אם נראה כרגע כי אין סיכוי להטבה, הוא יעבור ואז אפשר יהיה לבנות בהדרגה את תחושת המסוגלות ואת ההרגשה הטובה.
עם זאת יש לשים לב למצבם הכללי של הנער או הנערה, להתייחס בכובד ראש לכל אמירה של רצון או לתכנון לפגיעה עצמית. אם הם סובלים מדיכאון יש לפנות באופן מיידי לקבלת עזרה נפשית. הדברים הכתובים כאן לא יכולים לבוא בשום אופן במקום אבחון מקצועי על ידי רופא, פסיכיאטר או פסיכולוג, ובכל מקרה של חשש יש לפנות לקבלת עזרה מקצועית מיידית, זאת תוך שמירה הדוקה על הנער.ה עד לקבלת טיפול מקצועי.
מוקדים לפנייה לעזרה נפשית:
ער"ן: קו טלפון חירום ארצי בכל שעות היממה – 1201
הודעת SMS לטלפון 052-9993544
דוא"לeran1201@eran.org.il - מענה תוך 48 שעות.
המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת: טלפון 105.
נט"ל: נפגעי טראומה לאומית - טל' 1-800-363-363.
עמותת סה"ר - מעניקה סיוע רגשי אנונימי ושמה לה למטרה למנוע אובדנות. הצאט פעיל 24/7 באמצעות מערך של כ-400 מתנדבות ומתנדבים. דרך האתר: www.sahar.org.il או באמצעות הוואטסאפ: 055-9571399.
מוקד לאנשי מקצוע למניעת אובדנות מופעל על ידי תוכנית לאומית במשרד הבריאות למניעת אובדנות: 6045*.
בכל מקרה של סכנה מיידית יש לפנות ל-100 (משטרה) או ל-101 (מגן דוד אדום).
ניתן גם להגיע למחלקות פסיכיאטריות ברחבי הארץ.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית ומטפלת משפחתית. מחברת שלושה ספרי פסיכולוגיה שהאחרון בהם "נשבר לי הלב, תעזרו לי – טיפול פסיכולוגי בילדים ובנוער" (גלילי הוצאה לאור)