אחד המשפטים שלעולם לא ייצאו לי מהראש זה המשפט שאמר אחד המדריכים שלי בערב היציאה למסע לפולין עם הנוער העובד והלומד: "כששישה אנשים נרצחים זו טרגדיה. שישה מיליון זו סטטיסטיקה". ובאמת, איך אפשר לכמת שישה מיליון? איך אפשר להבין מה זה אומר שישה מיליון? רצח בסדר גודל כזה, הרג בסדר גודל כזה. מכונת השמדה... אני בן 18 למען השם, איך אפשר להכיל ולעכל ולהבין דבר כזה?
התשובה הקצרה היא שאי אפשר. לא מכאן. בטח לא מכאן, מארצנו שלנו. אבל אפשר להתחיל להבין את סדר הגודל משם. מפולין. כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן ואם יש משהו שכל נער ונערה, צעיר וצעירה צריכים לעשות - אם הם רוצים באמת להעריך את החיים פה בישראל, את הכמיהה להיות עם חופשי בארצנו - זה לנסוע לשם. לא משנה לי המתכונת, לא משנים לי ההסכמים והפשרות. משנה לי ההבנה. המעבר מסטטיסטיקה לטרגדיה. מהיסטוריה להווה. מסיפורים רחוקים לצעידה באותה הדרך, מראה עיניים של משרפות אמיתיות, הררי הנעליים וזוגות המשקפיים. הצינה המקפיאה בעצמות והזעזוע מדברים שהנפש לא מוכנה לתפוס אבל הגוף קולט.
"ילד לא צריך לשמוע על דברים כאלה"
חודש אחרי המסע לפולין ואני נער אחר שיגדל להיות גבר אחר, אבא אחר, בן אדם אחר. טוב יותר. כי ראיתי. הנפש, עוד רחוקה מלהבין ולהכיל, אבל ההוויה שלי, היא חזקה בעשרות מונים. ועכשיו, לתשובה הארוכה.
כנכד לניצול שואה, כבר שנים אני מנסה, לפעמים בכוח ממש, להבין. להבין מה עבר על סבא, על בני המשפחה שלו שאהב ולא ראה עוד מאז ילדותו. סבא מיעט לדבר על התקופה הזו בחייו, השיחה על זה הייתה לו קשה מדי, הוא היה אומר. אומר לי שאני ילד וילד לא צריך לשמוע על דברים כאלה. אלא שאז הוא נפטר ואני גדלתי לנער שמחפש להבין את העבר שלו. מחפש את הקשר שלו לסבא שאיבד. לסבא עם העיניים העצובות שהכיר רק לפי מה שהסכים לספר.
אני זוכר עד כמה חיכיתי למסע לפולין עם בית הספר. זה היה כמו ציפייה למפגש מחזור עם סבא. סוף סוף לקבל הצצה מעברו השני של הווילון. אבל כמו עוד דברים רבים כל כך שבני הדור שלי הפסידו, גם את המסע לפולין טרפה הקורונה ובהמשך ממשלת פולין. זה אולי ישמע מוזר אבל זה הרגיש כמו לאבד שוב את סבא.
זאת הסיבה שכל כך התרגשתי כשהציעו לכל השכבה שלי בתנועה לצאת למסע לפולין. רק המחשבה על לנסוע, לשמוע ולהכיר את סיפורי השואה והזוועות שחווה סבא שלי, שאר בני המשפחה והעם היהודי כולו, הציפה אותי בכל כך הרבה רגשות. סבא, אמרתי לו בליבי, אני מגיע.
המסע בפולין היה מצמרר. הרגשתי שאני צועד יד ביד עם סבא. פה אני מלווה אותו ברחובות הגטו, פה אולי התפלל. האם כאן נפרד מחבר טוב? אולי כאן החליף למדי אסיר? הא צעד כאן? האם ראה את ארובות העשן? האם האם האם. אלו חוויות שלא ניתן להעביר במילים, חוויות שמחלחלות באמת רק באמצעות השהייה באותם המקומות והלך הרוח אשר היינו בו במסע.
חודש אחרי ואני לא מפסיק לדבר עם סבא. אני מבין אותו כי גם לי קשה לדבר על מה שראיתי. זה באמת הרבה מאוד, אולי מדי, לילד ולנער וגם למבוגר. אבל חברים, זו חובה. ואולי אני לא הוגן כשאני כותב חובה, כי זה לא מסע פשוט. אבל מדובר בעוצמה. ותסלחו לי על הציטוט אבל שם הרגשתי "נפש יהודי הומיה". זה חיבור לארץ שלא הרגשתי. זו התלכדות עם ההיסטוריה שלי שלא ידעתי. כל יציאה של אדם למסע לפולין זה עוד העמקה שורשית שלנו למדינה.
אנחנו הדור האחרון
וברשותכם עוד דבר אחד, הפעם על תנועות הנוער. במסגרת המסע למדנו על תנועת החלוץ, על חוות ההכשרה בגולה שנלחמו לעלות לארץ ישראל ולעשות פעילות חלוצית. גם כשכבר הטילו על היהודים סנקציות ואיסורים - חוות ההכשרה המשיכו להיפגש, הן לא עצרו ואפילו קיימו סמינר הדרכה בגטו.
לימים, תנועות הנוער הן אלו שביצעו את המרד ונלחמו ביחד על החיים שלהם. אילולא הגבורה שלהם, אין לדעת מה היה עומד בגורלם של אלפי יהודים. לאחר המסע והחזרה לארץ, הרגשתי משמעותי ביותר בפעילות כמדריך ורכז בנוער העובד והלומד וגם הבנתי את חשיבותה של תנועות הנוער בכל המקומות ובכל הזמנים - אי אפשר לעצור פעילות של תנועה.
עד שלא לקחתי חלק בתהליך ההכנה למסע, לא הבנתי עד כמה המידע הזה היה חסר לי. אנחנו לומדים על השואה השואה סביב ימי הזיכרון בבתי הספר וגם מספרים וסרטים, אך עם ההעמקה לאורך ההכנה ובמהלך המסע עצמו הבנתי כמה עוד אני לא יודע., כמות הידע שצברתי במסע לפולין לגבי השואה היא עצומה. עד שעברתי אותו, לא הבנתי כמה ההמחשה של המקומות מהסיפורים היא משמעותית עבורי. עבור כולנו.
אני חושב שגם היום בעקבות המחלוקות בתוך העם, אנחנו הרבה פעמים שוכחים שאנחנו עם אחד. אני רואה כל כך הרבה אנשים מבדילים את עצמם מחלקים נרחבים בחברה. זהו דבר שאסור לנו לתת לו לקרות. אסור לנו לתת למחלוקות בינינו להפוך לשנאה. לזה אני מדריך את החניכים שלי! אלו הם הלקחים שחזרתי איתם מהמסע לפולין ואותם אני מתחייב להעביר הלאה
אנחנו הדור האחרון שיזכה לפגוש בשורדי שואה ולשמוע אותם באמת, אם אנחנו לא נמשיך לספר את הסיפור שלהם, את מאורעות הימים ההם ומה שקרה לעם שלנו - אז השואה תהפוך לעלה נידף ברוח היסטוריה. ולזה, סבא, אני לא אתן לקרות.