העסקה לשחרור החטופים אושרה אמש בממשלה, כשבמסגרתה 50 ילדים, אמהות ונשים יחזרו הביתה. השחרור יתבצע בארבע פעימות אשר תתפרסנה על פני ארבע יממות, כ-12 חטופים מדי יום. ישנה אפשרות לשחרור 10 חטופים נוספים תמורת עוד יום הפוגה באש. בתמורה לשחרור החטופים, ישראל תשחרר כ-150 אסירות ופעילי טרור צעירים, תאפשר הכנסת דלק לרצועה ותפסיק את איסוף המודיעין מהאוויר למשך שש שעות ביום.
גלעד קורנגולד, אשר שבעה מבני משפחתו מוחזקים בעזה, התייחס הבוקר לעסקה: "אני מנסה לא לחשוב על זה אפילו. מקווה שהכל יתרחש, שהכל יהיה בסדר. אני מפחד לראות איך הילדים נראים, מה עשו להם, איך ההתנהגות שלהם. מת מפחד. הם היו בריאים וחכמים, אני לא יודע מה עשו להם שם. אמרו לנו לטובת הבריאות הנפשית שלהם, לחשוב מה לומר להם. אמרנו שנעשה את זה ולא הצלחנו, אי אפשר".
"זה מצב קשה לכולם. משפחות מרוסקות. אנשים חשבו שיוציאו את כולם. לי היה ברור מההתחלה שחייבים לשחרר את הילדים והנשים. הם הכי פגיעים. יש לי גם בן חטוף, הוא יישאר שם בכל מקרה. הבטיחו לנו מהמטה שלא נתפרק עד שכולם ישוחררו. אני מבטיח לעצמי ולאשתי שגם אחרי שבני יחזור, אנחנו נמשיך. זאת לא עסקה, לא עושים עסקה על גבי ילדים ונשים. זה פדיון שבויים, שזה ערך עליון. גבר חייב לפדות את אשתו משבי, בכל מחיר. הלחץ שהפעלנו במטה והלחץ שהפעיל העם, עבד. לפני יומיים היו שרים שלא היו איתנו".
הבן שלך יישאר, אולי אפילו לא יידע שילדיו חזרו.
"הנכדים זה הפריוריטי. אני בטוח שבני היה אומר לי: 'אבא, תוציא אותם ואחר כך תדאג לי'. אבל, לפי הדיבורים, יכול מאוד להיות שהנכדים שלי לא יחזרו. בחמאס טוענים שהם צריכים את הפסקת האש כדי למצוא את האנשים. תנו להם למצוא אותם. שלא יספרו סיפורים, את הילדים הם שומרים הכי טוב. כשפגשנו הם הקטארים הם אמרו שהחמאס צריכים הפסקת אש כדי לאסוף אותם, אבל שהם יודעים בדיוק איפה הם. עם הילדים הם לא התעסקו".
דיברו איתכם לגבי העסקה, או שגם אתם תשבו ותחכו מדי ערב לרשימות?
"לא דיברו איתנו. יש 40 ילדים וישחררו 30. זה כאילו זכיתי בפיס ואומרים לי: 'לא, רגע, בוא נבדוק את זה, אולי זה לא המספרים הנכונים'. אני לא יכול לדעת, אז מעדיף לא להתרגש. אתמול הייתי בהיי מטורף. יום לפני היינו עם קבינט המלחמה וראש הממשלה. עצוב מה שקרה שם בכניסה. זה היה כמו כניסה לפאב או להופעה בינלאומית עם הפקה כושלת. לפחות 60 רשתות מכל העולם צילמו אותנו, דחפו לנו מצלמות לתוך הפנים. חבל שזה קרה. בסופו של דבר כולם נכנסו כי התעקשנו, אבל זה לקח שלוש שעות. לא נתנו להם להתחיל עד אז".
ברגע שהילדים ישתחררו, לאן ילכו? הם יהיו אצלך בבית? הבית מוכן?
"הם יהיו בבית חולים סורוקה. יש ארבעה-חמישה בתי חולים שהוכנו לזה. אם וכאשר זה יקרה, יקראו לנו, יקחו אותנו, יטיסו אותנו. הבית מוכן, יש מקום ללינה. כרגע אני לא שמח ולא עצוב, אלא מוטרד. אנחנו חיים כולנו במזרח התיכון, מספיקה טעות אחת או פיפס לא נכון, למרות הגיבוי הבינלאומי שיש לנו עכשיו".
למדתם משהו חדש בפגישה עם ראש הממשלה וקבינט המלחמה?
"לא, אבל היו הרבה התפרצויות ורגש - גם בין המשפחות. אני מבין את כולם. היינו פחות מאוחדים, כולם רבו אחד עם השני, אבל אין מה לעשות. אני מבין כל אחד. יש משפחות שיש להן שם פצועים. הצלב האדום חייב להיות חלק מהעסקה, כי אם אדע שהבן שלי בסדר, אהיה רגוע. אם אחרים שיידעו שהחייל או בן המשפחה שלהם בסדר, הם יהיו רגועים. מבחינת אינפורמציה, לא נתנו לנו - ויכול להיות שבצדק. היה לי חשוב להבין שכולם בקבינט בעד, ואת זה הבנתי. היה חשוב שיבינו שאלה לא רק תמונות, שיבינו מי המשפחות. היו לנו שאלות אמיתיות וקשות לראש הממשלה. הוא ענה. ענה את מה שרצה, אבל ענה".
נטלי הנד, שאחותה אמילי בת התשע מוחזקת בעזה, סיפרה: "אנחנו על קוצים. מאז אתמול כששמענו שמתרחש משהו, אנחנו דבוקים לטלפון, מחכים לבשורה טובה. אנחנו מחכים שהם יגיעו הביתה כבר. כרגע המידע שאנחנו מקבלים זה מהתקשורת. השתדלתי מאוד לא לצפות בחדשות, כדי לא להתרגש יותר מדי. רק כשנראה את העיניים שלה פיזית, נדע שזה אמיתי".
מה המחשבות שלך בשעות מורטות העצבים האלה?
"אי אפשר שלא לחשוב על רגע שבו ניפגש. אני חושבת מה אקבל מבחינה פיזית, האם היא בריאה ושלמה. אני זוכרת את העיניים שלה, המבט שלה. אני חוששת שאראה מבט שעוד לא ראיתי אצלה, מבט של בן אדם בוגר שעבר דברים קשים בחיים ולא של ילדה קטנה בת תשע. אני חושבת על כל האפשרויות שיכולות להיות. אנחנו לא יודעים כלום, זה מלחיץ מאוד. קודם שתגיע. מנסה לא לחשוב על זה עד שלא אראה אותה בעיניים".
חשבת מה תגידי לה כשתפגשו?
"שלא אעזוב אותה יותר בחיים. טסתי לאוסטרליה והיה לה ולי מאוד קשה עם זה. אני רוצה להגיד לה שלא אעזוב אותה יותר, שאני אהיה איתה מתי שהיא צריכה, שאני בשבילה כל החיים, צמודה אליה, לא אשחרר אותה".
אתם עוברים רכבת הרים רגשית מטורפת בחודש וחצי האחרונים. איך מתמודדים עם זה?
"כל אחד מתמודד עם זה אחרת. אני בוכה הרבה, אבל מנסה לחשוב על דברים טובים, על זכרונות טובים, וצוחקת. אני מאמינה שאפגוש אותה, שאראה אותה. אני חושבת על מה יקרה אם אקבל בשורה רעה שאני לא רוצה לקבל. אלה דברים שיכולים לשנות את החיים שלנו מהקצה לקצה. זה מלחיץ מאוד ואנחנו בחרדות. רק כשאראה אותה אהיה רגועה. הכל יכול להשתבש, יכולים פתאום לצוץ דברים. פתאום כן, פתאום לא. לוחמה פסיכולוגית שלהם. כל אחד רוצה שבן המשפחה שלו יהיה ברשימות. לא נשחרר עד שכולם יחזרו".
את מכירה את אמילי יותר טוב מכולם. עד כמה היא חזקה?
"היא ילדה חזקה והרוח שלה לא תישבר. לביאה אמיתית. היא עברה דברים, הייתי איתה בסיטואציות מאוד קשות. היא תמיד חוזרת לחייך ולשמוח. בכל רגע טוב ושמח, היא בעננים ומאושרת. אני מאמינה שהיא שומרת על עצמה, שהיא לא נשברת, שיש לה את הכוחות לזה, שהיא יודעת שאנחנו עושים הכל בשביל להחזיר אותה".