שנת הלימודים הסתיימה ותמיד זה הוא זמן לחשבון נפש, ובטח כשמדובר בשנה כפי שחווינו. כמי שעובדת עם ילדים עם צרכים מיוחדים ברשת המרכזים השיקומיים "עדי", אני נשאלת לא אחת איך זה לעבוד עם ילדים ובוגרים עם מוגבלות קשה ומצבים רפואיים נלווים. התשובה הקבועה שלי היא ש"אנחנו כולנו למדנו לראות מעבר למוגבלות, לאהוב ולחגוג ניצחונות קטנים הממלאים בסיפוק ומשמעות". שיחה מקרית עם קולגה שעובדת במערכת החינוך - ולא החינוך המיוחד - השאירה אותי עם מחשבות על השוני, ובעיקר על הדמיון: כל הילדים כל כך צריכים את האמונה בהם וביכולותיהם.
הקולגה שפגשתי היא מחנכת כיתה ד', ועבורי להיות מחנכת במערכת החינוך נשמע כמו תפקיד מאתגר מאוד. סוף השנה במערכת החינוך נשמע רגיל פחות או יותר – ציונים, תעודות והספקים. יש מרוצים יותר ויש מרוצים פחות. אולם בסיומה של שנת לימודים ב"עדי" (או בכל בית ספר לחינוך מיוחד) הדגש הוא על הצלחות לכולם - כל אחד בדרכו, העצמה וחידוד תחושת המסוגלות.
ככל שדיברנו, התחדדה לי תובנה כמה שונה מערכת החינוך ה"רגילה" ובין החינוך לילדים עם מוגבלות - לעומת הדמיון בצרכים של הילדים בשני המקרים. כמה אנחנו ההורים מפספסים שאנו באים בדרישות ומחויבויות לילדינו, במקום רגע אחד לנשום ולראות אותם באורם המיוחד, הבלעדי, עם המגבלות שלהם בתוך חייהם התקינים. כמה היו מרוויחים אם הגישה אליהם הייתה כמו במערכות חינוך מיוחד. צריך לומר ביושר שבשנים האחרונות נעשים שינויים והמורים עושים מאמצים להגיע לכל ילד וילד. אבל השוני צריך להיות בראייה המערכתית.
כיתות בבתי ספר לחינוך מיוחד, למשל, מאוד צבעוניות עם אופציות לפעילויות במרחב הכיתה עם שימוש באמצעי עזר. בכיתה רגילה יש שולחנות, לוח, מורה וזמנים. כמו כן מספר אנשי צוות בכיתה - סייעות, בנות שרות, מורות מקצועיות - כולן במגמה לקדם ולעבוד עם התלמיד. בבית ספר רגיל יש מורה אחת על מספר גדול של תלמידים.
צוותים במערכות החינוך מיוחד ניגשים אל התלמידים, בגובה העיניים, ביצירתיות, בלי כעס ועם הרבה אמפתיה. הנקודה הזאת מבהירה את מה שכולנו יודעים, בטח בחינוך המיוחד, ואני מקווה שבכל מערכת החינוך - כל הילדים זקוקים למבוגרים שיאמינו שיכולתם, שינסו כל דרך אפשרית להנגיש את החומר, את החוויות - ואם לא בדרך הרגילה, בדרכים עקיפות. כל הילדים זקוקים להעצמה, לחיזוקים ותחושה שמה שיעשו הם הכי טובים. הם זקוקים שיאהבו אותם ויקבלו אותם כמו שהם, בלי אכזבות ובלי ביקורת, וזאת גם כשהם לא עומדים בציפיות וגם כשהם לא מתנהגים כשורה. בחינוך המיוחד היחס הוא חומל וישנה חגיגה של כל התקדמות קטנה. אם לא בדרך הזו, אז בדרך אחרת, בהקשבה מתמדת ובלי ציפיות גדולות מדי - והכי חשוב ללא ביקורת כלל. אם ילד לא מתקדם האחריות היא על הצוות לחשב מסלול מחדש עבורו.
השיחה עם אותה מורה גרמה לי לחשוב, האם בחינוך שאינו מיוחד קיימת מספיק ראיית היחיד? מה יקדם אותו? אם לא בדרך זו אולי בדרך אחרת? האם יש ביקורת? כמובן שהצוותים עושים מאמצים ויש כאלה שממש מתעלים מעל עצמם למען כל תלמיד, אבל האם הגישה הזו רווחת בנוהל?
אני חושבת שכדאי שבסיומה של שנת לימודים שבה יש דור של ילדים שעוברים דברים גדולים בבית ומחוצה לו, מוסחים וחווים ודואגים ובעיקר מחפשים עוגן והעצמה, נלמד מהגישה של הצוותים בחינוך המיוחד - נאהב בלי תנאי, נחבק, נחזק ונראה כל הצלחה קטנה כהישג ענק. הרבה מדברים על סוגיה של שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים בכיתות "רגילות". יתרונות מול חסרונות עבור הילד עצמו. גישה חדשה יכולה לתת יתרונות למורה - שמולו יושב ילד שמזכיר לו שבכל תלמיד יש ילד עם מוגבלות. אצל חלקם המוגבלות בלתי נראית אומנם, למשל כמו מוגבלות לקבלת ביקורת ושיח על הישגים בלבד.
אני בטוחה שהמורים בכלל מערכת החינוך היו שמחים ועושים כל שביכולתם בשביל לראות את הילד, אולם, בהיעדר תקציבים וחוסר בכוח אדם ברור לכל כי האתגר עבור כל איש צוות חינוכי להתמודד עם העומס של הכיתה הוא אחר, והלוואי והיה אפשר להגדיל את הכמות הצוותים.