"את יודעת מה החלק הכי מוזר? כל היחידה שלי התייצבה למילואים ורק אני כאן". הרהרתי רבות במשפט ששמעתי מאב אחד, שכן הוא נשמע שוב ושוב בידי הורים לילדים חולי הסרטן המטופלים במחלקתנו. "יש מלחמה בחוץ ואני אמור להיות בה", אמר אב נוסף, ובעוד אני ממלמלת לעצמי – "יש מלחמה גם כאן", הוא זורק לאוויר – "אבל גם פה צריך לתת fight".
על מלחמה פרטית מול מלחמה לאומית
מלחמה בתוך מלחמה. מלחמה פרטית ומלחמה לאומית. על הילד ועל הבית. אלו שעולמם חרב ביום אחד עם מסירת הבשורה על מחלת ילדם, אלו שמאז חיים בפחד מן הלא נודע, מן הגורל הצפוי להם, מכך שאין רגע דל ואין יכולת לסמוך על יציבותו של היום, אלו חווים זאת שוב. אלו שהתגייסו במלוא מרצם למשימת חייהם עומדים מול ההתלבטות על איזה בית לשמור? שלי או שלנו?
בימים אלה, כשכל אחד מאתנו מחפש דרך לנוע על פני מים סוערים, ישנם גם הילדים החולים ובני משפחותיהם כשכבר מכירים היטב את הניסיון לנוע בתנאים הללו, ועם זאת - זו טריטוריה חדשה גם בעבורם והיא טומנת בחובה אתגרים נוספים; התנגשות בין ערכים, רגשות אשם, דאגה קיומית שאיננה מופנית רק כלפי הילד החולה אלא גם כלפי שאר בני המשפחה, חברים, קהילה.
"הודעתי לחבר'ה שלא אצטרף אליהם, אני צריך להיות כאן עם אשתי והילדים, נשבע לך, פעם ראשונה שאני חותך". אני יושבת מולו ונותנת מקום לשלל הרגשות. בסופה של השיחה אני אומרת - אני חושבת שכל אחד עושה את מה שהזמן והמקום מאפשר לו. גם אתה. אף בחירה לא חפה ממחירים ואתה עושה את זו שאת המחירים שלה אתה ומשפחתך יכולים לשאת. אני מדברת גם על חמלה כלפי עצמנו, כלפי גבולות היכולת שלנו ועל כך שזהו עוד שיעור חשוב שיכול לעבור לילדנו. הוא מקשיב לי בדריכות ואני רואה שהדברים מחלחלים ופוגשים את ליבו הרחב שכל כך הרבה רגשות מאכלסים אותו.
אני עוברת מחדר לחדר ומוצאת את עצמי חוזרת על אותם התכנים. מרגישה את הכובד ואת הקושי אבל בעיקר מרגישה גאווה וכבוד על הזכות לקחת חלק בחיים של האנשים האמיצים הללו, שגם כשהבית הפרטי שלהם מותקף הם מוכן לצאת לקרב בעבור הבית של כולנו.
הכותבת היא עובדת סוציאלית במחלק ההמטו-אונקולוגית במרכז שניידר לרפואת ילדים, מקבוצת "כללית".