"הילדים שלנו יושבים בתחנה כשאין שום מיגונית או מרחב מוגן"

קיבוץ גשר הזיו, הוא היישוב הכי צפוני מערבי שלא פונה על ידי המדינה. בקיבוץ יש שני בתי ספר אזוריים, בית הספר היסודי "חופי הגליל" ובית הספר העל יסודי "סולם צור" (חטיבה ותיכון) המשרתים את תושבי הקיבוץ ויישובי הסביבה, כמו לדוגמא היישוב לימן או ראש הנקרה (יישובים מפונים). א', תושב קיבוץ גשר הזיו, ואב לשלושה ילדים בכיתות היסודי והעל יסודי, מספר שמתחילת המלחמה לא ניתן היה ללמוד במבני בתי הספר. "בהתחלה הילדים למדו בזום למשך כשבועיים, לאחר מכן הוחלט לשלוח את תלמידי כיתות ז'-יב' ללמוד לסירוגין רק ארבעה פעמים בשבוע: פעמיים בשבוע בקיבוץ ברגבה, ופעמיים בשבוע בקיבוץ לוחמי הגטאות, מרחק של חצי שעת נסיעה. בקיבוצים אלו למדו באותה תקופה במתכונת מצומצמת ולכן יכלו לפנות חלק מהכיתות. המתווה הזה נמשך כחודש".

"לפעמים הטיל נופל עוד לפני שאנחנו שומעים את האזעקה"

לדבריו של א', גם ילדי בית הספר היסודי "חופי הגליל", נאלצו להרחיק וללמוד בקיבוץ רגבה ובקיבוץ נעמן לסירוגין אך רק לאחר שההורים התנגדו למתווה זה בכל תוקף, ולא היו מוכנים לשלוח את הילדים, מתווה זה בוטל, והילדים חזרו ללמוד בבית הספר המקורי – חופי הגליל בקיבוץ גשר הזיו. "לאחר מאבקים, הצלחנו לשנות את רוע הגזירה, והמבנה פונה לתלמידים".

לאחר שבקיבוץ רגבה ובקיבוץ לוחמי הגטאות, הוחלט לחזור למתכונת לימודים מלאה, תלמידי בית הספר העל יסודי "סולם צור" שוב נאלצו לעבור, הפעם למבנה של בית ספר בקרית מוצקין. "מדובר בלמעלה משעת נסיעה לכל כיוון. בהתחלה העבירו לבית ספר אחד ואחר כך העבירו לבית ספר אחר, ממש שיגעו אותם, גם ככה היה קשה להם להיקלט בפעם הראשונה ברגבה ולוחמי הגטאות. התלמידים מגיעים עם הסעות לבתי הספר, אך בזמן שהם ממתינים להסעה שתגיע בין 10 דקות לשעה, הם יושבים בתחנה כשאין שום מיגונית או מרחב מוגן לידם. העניין הוא שאם נופלת כאן רקטה, אין לנו זמן תגובה, לפעמים הטיל נופל עוד לפני שאנחנו בכלל שומעים את האזעקה. וזו לא הבעיה היחידה, גם לבית הספר היסודי בקיבוץ שלנו הילדים הולכים ברגל כעשר דקות, ואף אחד לא חושב לשים מיגוניות בדרך, מדובר באזור של אפס זמן תגובה ופיקוד העורף לא אמור לאשר מתווה כזה בכלל, אם אנחנו קהילה שלא דואגת לילדים, ומוותרת על הביטחון שלהם, מה יהיה על העתיד שלנו?".

א' מוסיף ואומר אמנם אין ריבוי אזעקות באזור מגוריהם, אך האיום כל הזמן קיים. "לפעמים יש פה חסימות כבישים בשל חשש של חדירות מחבלים או כלי טיס. לפעמים יש אזעקות ביישובים סמוכים כמו לימן. אנחנו חיים תחת איום מתמיד ואפס זמן תגובה. אם פיקוד העורף היה רואה את כמות הילדים שמחכים בתחנת ההסעה, אין סיכוי שהוא היה מאשר את זה".  

הוא גם טוען שמדי בוקר קבוצות ההורים בוואטסאפ מוצפות בתסכול וזעם, ודילמות כמו האם לשלוח את הילדים לבית הספר? "מרגיש כאילו אנחנו מופקרים לגמרי ולאף אחד לא אכפת. זה הגיע למצב שהתושבים אומרים שעדיף שלא יביאו מיגונית כי היא מספיקה ל-20 ילדים ומה הם יעשו? יריבו על המקום? בינתיים יש עתירה שהקיבוץ הגיש ביחד עם קיבוצים נוספים לגבי העובדה שלא פינו אותנו אבל עד שהיא תידון, הפתרון הנוכחי מסכן את הילדים שלנו".