"אני לא באה", היא אמרה לי והתיישבה על הספה. ואני הגבתי כמו שאני יודעת, כמו שאני מלמדת הורים אחרים אבל זה פשוט לא עזר. "לא! אני לא באה", והשעון, הוא לא עוצר, ואני כבר לחוצה. הרגשתי איך הגוף שלי מתמלא בתסכול, עצבים, כעס, פחד וכל מה שרציתי זה להגיד לה, או יותר נכון לצרוח עליה, "סליחה?, נראה לך באמת שאת אומרת לי 'לא באה', עופי מיד לאוטו ואני לא רוצה לשמוע אותך".
שליטה היא צורך בסיסי ממש כמו מזון ומים. כולנו שואפים לתחושת שליטה על עצמנו ולאחר מכן גם על הסביבה שלנו. כמונו, גם הילדים שלנו. מגיל מאוד צעיר, עוד כשהיו גורי אדם, הם בחנו את יכולת ההשפעה שלהם על הדמויות המטפלות, ובראש ובראשונה, עלינו, ההורים - דמויות ההתקשרות הראשוניות והבסיסיות, שמהן הם למדו על עצמם, על העולם ועל מערכות היחסים. הם בכו, ואנחנו ניגשנו, הם חייכו ואנחנו התפעלנו. ככה נוצר הקשר הראשוני, הקסום וכנראה המורכב ביותר - הקשר בין הורים לילדים.
עוד לפני שהם מגיעים לעולם אנחנו מבינים שיש דברים שבהם אנחנו נדרשים לשים את הרצונות והצרכים שלנו בצד עבור הצרכים שלהם. כך אנחנו נמנעות בהיריון, למשל, משתיית אלכוהול, עישון, ביצת עין, סושי ומה לא. גם כשהם נולדים אנחנו ממשיכים במלאכת המענה לצרכים שלהם, לא פעם על חשבון הצרכים שלנו. אנחנו קמים תשושים באמצע הלילה אפוסי כוחות רק בשביל להאכיל, להרגיע, לנענע. משנים את סדר היום שלנו רק בשביל לאפשר להם שינה בזמנים קבועים ונכונים להם, והדוגמאות עוד ארוכות.
אף שהצרכים הפיזיים של אוכל ושינה הם בסיסיים לקיומנו, אנחנו מוכנים לדחות אותם עבור הילדים שלנו מתוך הבנה שיש לנו תפקיד, ושאנחנו אחראיים לספק את צורכיהם גם אם קשה ולפעמים אפילו נמאס. אך תחושות אלו לא מביאות אותנו למקומות נמוכים כמו אלה שאנחנו מגיעים אליהם כשאנחנו צריכים לוותר על הצרכים הרגשיים שלנו לטובת הצרכים הרגשיים של הילדים.
כאן במקום הזה, של התנגשות הרצונות והצרכים הרגשיים, קשה לנו להרפות, לשחרר, להתמסר ואז: קבלו במחיאות כפיים סוערות את מאבקי הכוחות בין הורים לילדים. זה מתחיל ב-"אם לא תסדרו את הצעצועים, אני אזרוק אותם", "אם לא תפסיקו להתנהג ככה, אנחנו הולכים הביתה", וממשיך ב"אתם לא מקשיבים לי, אנחנו לא נקשיב לכם". וכך, בשם החזרת השליטה, בשם חוסר האונים, אנחנו לאט לאט גורמים לנזק במערכת היחסים המשמעותית לנו מכל - מערכת היחסים עם הילדים שלנו.
תחושת חוסר אונים מובילה לתוקפנות, לרצון להכניע, לנצח ובכך יוצרת תחושה של חוסר אונים בצד השני שגם הוא מוביל לתוקפנות, שמובילה להכנעה. תחושה זו מהדהדת לנו היטב עוד מהזמן שאנחנו היינו ילדים, וההורים שלנו בלי להתכוון, בלי להבין - הכניעו אותנו. כשאנחנו נמצאים בתחושה כזו מול הילדים שלנו, האוטומט שפועל בנו מחזיר אותנו להיות הילד/ה שהיינו פעם, וזו חוויה כל כך קשה שכל מה שאנחנו רוצים זה להפסיק, לעצור את הסיטואציה.
ואז, לפעמים אנחנו שוכחים שאנחנו בתפקיד. התפקיד ללמד את הילדים שלנו שבמערכות יחסים אמיתיות, קרובות, אינטימיות אין מאבקי כוח. בדיוק בשלב שבו אנחנו רוצים לצרוח, לשבור את הכלים רק בשביל להחזיר לעצמנו את תחושת השליטה, אנחנו צריכים לדגמן להם איך מתנהלים נכון, איך מווסתים רגשות, איך מסכימים להיות בחוסר הסכמה ואיך מצליחים לנשום גם כשכל כך קשה. איך מוותרים על שימוש בכוח כי במערכת יחסים נכונה אין שולט ונשלט, אין חזק וחלש, אין מכריעים ונכנעים.
לא לפחד להרגיש
כשאנחנו נפגשים עם תחושת חוסר האונים, אנחנו מרגישים את הקושי שהילדים שלנו חווים. הם נכנסים לסערה ואנחנו צריכים לא לפחד להרגיש, ולהיות מוכנים להתמסר מולם. זה לא יהפוך אותנו לחלשים, זה יהפוך אותנו ליבשה יציבה שמעניקה עוגן, יציבות וביטחון. זה יהפוך אותנו לדוגמני עלית של התמודדות נכונה. זה יאפשר לנו עוד רגע, אחרי שהסערה תעבור, להיות אלו ש"מדביקים" את הילדים שלנו בתחושות שלנו ולא שאנחנו "נידבק" בשלהם וניכנס יחד איתם לתוך סחרחורת משגעת.
זה לא אומר בשום אופן שנסכים לכל מה שהם רק רוצים, זה אומר שלא ניכנס איתם למקומות של כוחניות. אנחנו יכולים וצריכים לתת לסיטואציה המורכבת פרשנות אחרת ולבחור במקום תחושת אין אונים בתחושת שליטה. אנחנו המבוגרים, אנחנו ההורים, יש לנו תפקיד, אנחנו צריכים לתת מענה לצרכים הרגשיים שהילדים שלנו מעלים.
אחד הדברים שיוכלו להחזיר לנו את תחושת ה"יש אונים", היא בראש ובראשונה לצאת מהסיטואציה ולהרגיע את עצמנו. אנחנו צריכים ללכת לחדר אחר, לצאת מהבית, להיכנס לשירותים – להסדיר נשימה באופן הבא: נשימה במשך 4 שניות, עצירת הנשימה למשך 6-7 שניות ואז נשיפה של כל האוויר במשך 6-7 שניות. כשאנחנו נושמים ככה שלוש פעמים, אנחנו נרגיש אחרת ונוכל להגיב בצורה מאופקת ומווסתת יותר.
דבר נוסף שיכול לעזור לנו הוא שינון כמנטרה של המשפט "הם עושים בעד עצמם, בעד הקושי שלהם, הם לא עושים נגדנו". עכשיו, כשאנחנו נושמים טוב יותר ומבינים שאנחנו זה לא העניין, אנחנו צריכים לפעול נגד האוטומט שלנו ובמקום להגיב בעוצמה להנחית עליהם את מכת המחץ שתראה להם מה זה, אנחנו צריכים להדגים להם איך אפשר אחרת. איך אפשר לנהל תחושת חוסר אונים בצורה מכבדת, מקדמת, משתפת פעולה על אף הקושי העצום. ואולי, רק אולי, בפעם הבאה שהם יהיו בתחושת חוסר אונים הם יחקו אותנו ויגיבו אחרת.
כשאנחנו חוזרים אליהם, יעזור לשאול אותם בשקט וברוגע יחסי: מה יכול לעזור לכם? מה אתם צריכים בשביל להצליח לשתף פעולה, כשאנחנו מסתכלים עליהם בעיניים טובות, מנסים להתחבר לקשיים שלהם ונותנים להם את התחושה שאנחנו איתם.