בריונות אכזרית: ליה הלוי בת ה-13, איבדה לפני חצי שנה את אבא שלה שנפטר בעקבות מחלה. מאז, היא סובלת מהטרדות, הצקות והשפלות מצד ילדי הכיתה. בפוסט שפרסמה ברשתות החברתיות סיפרה בכאב, "אני לא יכולה לסבול את החיים שלי, בקושי רוצה לחיות. חצי שנה עברה מאז שאבא שלי נפטר והקושי לא נגמר. הילדים מהכיתה שלי רק צוחקים עליי ויורדים עליי. הם אומרים לי: 'אני אירק ואשתין על הקבר של אבא שלך'. בא לי לצרוח".

הבוקר, סיפרה ליה לניב רסקין: "זו תקופה לא פשוטה ולא נחמדה. הילדים צוחקים על הנושא עם אבא וגם על מבנה הגוף והשיער שלי. הם אומרים: 'אני אירק על הקבר של אבא שלך, זה שאבא שלך מת לא הופך אותך למלכה. את משוויצה בזה שאבא שלך מת'. כשאומרים לי את זה אני לא מצליחה להגיב. אני פשוט קופאת ונכנסת להתקף חרדה".

אמא של ליה, אורלי, תיארה: "זה התחיל עוד בתקופה שגלעד היה חולה. מספיק שליה הייתה אומרת למישהו 'שקט' כי הוא הפריע לה בכיתה, הוא היה יוצא החוצה וצועק - 'הלוואי שאבא שלך ימות, אמא שלך ככה וככה'. על כלום, על שום דבר. ניסיתי להרגיע את זה, טיפלתי בזה ביחד עם המערך החינוכי".

"שבועיים-שלושה אחרי השבעה, ליה חזרה לבית הספר. זה התחיל בקטן - עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, עד שזה ממש התגבר. ישר דיברתי עם המחנכת, כמובן אחרי שליה אישרה לי - וזה לקח זמן. ליה ילדה גיבורה, היא מאוד משתדלת להתמודד עם זה. לא קל לה. זה גם גיל ההתבגרות, גם המערך החברתי וגם נושא האבל שהיא מתמודדת איתו. היא לא הספיקה להיפרד מאבא שלה כמו שצריך, וזה לא קל".

ניסית לדבר עם ההורים של אותם ילדים?
"פעם אחת ניסיתי לדבר עם אחד האבות. הוא דווקא הגיב טוב והסיפור נרגע לחודש, אבל אחרי זה חזר בווריאציה אחרת. הילדים מאוד מושפעים אחד מהשני. זה נחשב אצלם למגניב, צחוקים וציניות, הם לא מבינים מה זה צחוק ומה זו ציניות".

חשבת לגשת לכיתה ולעשות שיחה עם הילדים בגובה העיניים?
"הצעתי את זה גם ליועצת וגם למחנכת, אבל זה עבר להן ליד האוזן. זה התחום שלי, אימון וטיפול רגשי. אני מעל 20 שנה בתחום ומעבירה סדנאות והרצאות. אמרתי: תשתמשו בי, קחו אותי, אני יכולה להמחיש את זה לילדים. זה עבר לידן".

ליה, התלבטת לפני פרסום הפוסט? איזה מסר היה חשוב לך להעביר?
"לא התלבטתי יותר מדי. רציתי לפרוק ולהוציא החוצה את מה שאני מרגישה. רציתי לספר מה עבר עליי בחצי השנה הזו ושעוד ילדים יגידו מה הם מרגישים ולא ישמרו את זה בבטן. הבנים מהכיתה לא הגיבו. היו שתי בנות שכתבו לי שהן גאות בי ושהן פה בשבילי".

לדברי אורלי, "ליה העלתה את הפוסט כזעקה. המטרה הייתה להוציא את זה החוצה. פנו אליה ילדים שאמרו לה תודה שהיא משתפת ושהם כן רוצים להיות חברים שלה. אבל, אף אחד מההורים ואף אחד מהכיתה לא יצר איתנו קשר. מערכת החינוך לא יודעת איך לקבל ולהכיל ילדים שהם יתומים. הם כל כך שקופים בתוך המערכת".

חשבתן לעבור כיתה?
אורלי: "ביקשנו בעבר ואמרו לה שאין מקום. היא מוצאת את עצמה בכל הפסקה הולכת לכיתה אחרת. גם אני וגם המחנכת ניסינו להסביר לליה שבכל כיתה יכולים להיות ילדים שיעשו לה רע. היא החליטה להיות אמיצה ואמרה: 'אקח עוד הזדמנות'. זה חזר על עצמו".
ליה: "לא משנה מה המחנכת שלי עשתה, זה לא עזר בשום צורה. זה תמיד חזר. כשהייתה שמועה שאעבור לכיתה אחרת, הילדים אמרו: 'איזה יופי שתעברי, תהיה פה מסיבה. נחגוג את זה שלא תהיי פה'".

אורלי, מה המסר שלך להורים?
"אני מתחננת להורים, תפסיקו להיות החברים של הילדים שלכם. תהיו הורים מעורבים. תתעניינו בחיים שלהם. אני חינכתי את הבנות שלי תמיד לספר את האמת, להגיד מה הן עוברות. אם למישהו יש קשיים, שיידבר. לא יכול להיות שהורים וילדים יסתמו את הפה, ואז מתעוררים לבוקר שעוד ילד התאבד. זה חייב להיעצר".