"עכשיו ילדה אחרת תוכל ליהנות מהשיער שלי"

לורן קאקון (8) לא הסתפרה מעולם. "לורן היא רפונזל קטנה, היא אף פעם לא נתנה לי לגעת בשיער שלה", אומרת רחלי קאקון (31) אימה של לורן, ואם ל ילדים נוספים בגילאי 11.5, 5 ושנה, "בחופש הגדול לורן ראתה סרטון ביו טיוב על ילדות חולות סרטן שהשיער נשר להן, היא שאלה אותי למה אין להן שיער ומה זה סרטן? סיפרתי לה באופן שמותאם לגילה, והיא אמרה לי: "אני רוצה לתת להן את השיער שלי", דחיתי את זה כל הזמן כי פחדתי שתתחרט ושתרצה את השיער שלה בחזרה".  

באחד הימים, הגיעו למלונות ים המלח מעצבי שיער לפנק את הנשים המפונות. מאחורי היוזמה עומדת חברת דיפלומט, שתרמה מוצרים וחומרי גלם של המותג וולה פרופשיונלס, אותו היא מייבאת. רחלי מספרת שאחד הספרים, מעצב השיער גבי דנהירש, שמע את לורן שואלת אם היא יכולה לתרום את שיערה ומייד נרתם בשמחה למשימה, וציין שיגזור את הצמה וישלח אותה בדואר לעמותת זכרון מנחם, אשר מכינה פאות ותורמת אותן לילדות חולות סרטן. "הסברתי לה שוב שייקח זמן עד שהשיער ייארך חזרה, אבל גם שזו מצווה ותרומה ענקית, והיא עדיין אמרה שהיא רוצה לתרום, אז אמרתי לה שגם אני מצטרפת, בסוף שתינו תרמנו שיער, היא ראשונה ואני אחריה".

"הרגשתי טוב אחרי שגזרו לי את הצמה, אני אוהבת את המראה החדש שלי", אומרת לורן, "ראיתי ילדה חולה שאין לה שיער והחלטתי שאני רוצה לתרום לה את השיער שלי, עכשיו ילדה אחרת תוכל ליהנות מהשיער שלי".

"הבנתי שאני הולכת לעשות לה צלקת לכל החיים"

ביום הנורא ההוא, ב-7 לאוקטובר לורן לא הייתה ביחד עם הוריה. "ביום שישי אכלנו אצל ההורים שלי שגרים בשדרות ולורן ואימרי רצו לישון אצל סבא וסבתא כדי לראות את הקפות ספר התורה בשבת בבוקר", מספרת רחלי, "כשהיו אזעקות צבע אדום התקשרתי להוריי, הם אמרו שכולם בממ"ד, לאט לאט הבנו שיש כאן משהו לא רגיל, המטחים לא פסקו, ואי אפשר היה לצאת מהממ"ד, ובמקביל שמענו צרורות של יריות, ואחותי שהייתה עם הוריי שלחה הודעה בוואטסאפ, שיש יריות מסביב לבית ושנזעיק כוחות".  

רחלי מספרת כי הוריה גרים בשכונה של בתי קרקע, השכונה שאליה גם הגיעו המחבלים. הוריה תמיד משאירים את שער הבית פתוח, אך באורח פלא באותה שבת בשעת בוקר מוקדמת, אביה קם מהמיטה, נעל את שער הבית וחזר למיטתו. "המחבלים ניסו קודם להיכנס לבית דודתי ולא הצליחו כי יש קוד כניסה, עברו לבית הוריי, ניסו להיכנס ולא הצליחו, שהו מחוץ לבית זמן מה שעונים על הגדר, ובסוף עברו לשכן, קפצו מעל החומה והצליחו לרצוח אותו".

רחלי מספרת שהמחבלים המשיכו את מסע הרצח, ועברו לבית הכנסת הקרוב שם זרקו רימונים, עד שהמתפללים הצליחו להבריח אותם בעזרת נשק, ומשם המשיכו לכיוון ביתה של רחלי ומשפחתה. "אני גרה גם בבית קרקע בעל שתי קומות, ברגע שהבנו מה קורה, בעלי חסם את היציאה הקדמית והאחורית עם מקררים, שם סכיני קומנדו בכיסים ועלה לתצפת. כשראה אותם מהחלון ירד לממ"ד וביקש שנהיה בשקט. הכנסתי את הבנות לארון ואמרתי לילדה: "לא משנה מה קורה את לא יוצאת מכאן, את שמה את היד על הפה של אדל (התינוקת) ואת דואגת שהיא תהיה בשקט. הבנתי שאני הולכת לעשות לה צלקת לכל החיים".

בהמשך הגיעו כוחות לאזור, רחלי מציינת כי מי שהזעיק את הכוחות היה תמיר סטיינמן לאחר שאחותה שלחה לו הודעה בה התחננה שיזעיק כוחות כיוון שהמחבלים נמצאים מחוץ לבית. "התחולל קרב מחוץ לבית הוריי, עד שעות הצהריים. עד אז הם הסתובבו שעות בשכונה, הדליקו סיגריות והרגישו בעלי הבית. הם הרגו שוטרים שאנו מכירים מילדות".

"לורן מאובחנת עם חרדות, ידעתי שאני חייבת להוציא אותה מכאן"

במשך השעות הקשות הללו, רחלי לא יודעת מה מתרחש בבית הוריה. "שלחתי הודעות לאחותי תעשי מה שצריך כדי להציל את הילדים. כל המשפחה שלי הייתה שם, שני אחיי עם הילדים שלהם ושני הילדים שלי, פחדתי שכולם ילכו ביחד. ידעתי שאימא שלי תגן עליהם בגופה, אבל מה אני אאבד את ההורים שלי, איך אפשר לבחור?".

בנוסף לארבעה ילדים, רחלי מגדלת בבית גם שלושה כלבים, ולמרות שכלבת הגולדן שלה תמיד נובחת כשמישהו חולף ברחוב, באותו יום השתתקה. "גם  הקטנה שלי וגם הכלבה לא צייצו למרות שהיינו שעות בממ"ד ללא אוכל ושתייה. זה היה ממש מוזר, כולם אומרים שזה היה כך אצלם, התינוקת בת החודש של אחותי לא אכלה שעות ולא בכתה, היה לנו נס".

שדרות הייתה נצורה שעות ארוכות, ביום ראשון בבוקר, היו הרבה כוחות צבא ומשטרה, אך עדיין היו מחבלים בעיר. רחלי ומשפחתה שהו עד אז בממ"ד. "התקשרתי לראש העיר, אלון דוידי, והתחננתי אליו שיעזור לי לצאת מהעיר. לורן מאובחנת עם חרדות, ונמצאת בטיפול פסיכולוגי, לא ידעתי באיזה מצב היא נמצאת, אבל ידעתי שאני חייבת להעיף אותה מכאן. דוידי הנחה אותי מאיפה אנחנו יכולים לצאת. פחדתי פחד מוות לצאת מהבית, אבל הרגשתי שלא הייתה לי ברירה. לקחתי את הג'יפ הקטן שלנו, בלי חגורות בלי כסאות נסעתי לאימא שלי ופשוט חטפתי משם את הילדים וטסנו לגיסי שגר בעומר. הבית כבר לא היה מקום בטוח. ראיתי את המקום שגדלתי בו שבור והרוס, עדיין היו גופות שלא אספו אותן, רכבים בצד ירויים, אופנועים זרוקים. אף אחד לא היה ברחוב. אם הייתי נשארת הייתי משתגעת".

איך האירוע השפיע על לורן?

"היא לא מדברת על מה שהיה אבל אני רואה שהחרדות שלה גברו, היא לא זזה ממני ולא עושה שום דבר לבד, מקלחת, שירותים, הכול עם ליווי. בבית היא הייתה חופשיה, כאן היא רוצה שאבוא איתה לכל מקום, ומכל רעש קטן היא קופאת. סיפרו לי שהיו כמה הפוגות כשהצבא הגיע לבית הוריי, והם יצאו קצת מהממ"ד, אבל לורן לא הסכימה לצאת בכלל מהממ"ד ונשארה רק שם, עד שהגענו".