גם לי יש ילדות קטנות, ואין מה להגיד - זה באמת מעצבן ולא נוח כשהמורות והגננות שובתות. אבל אני לא רוצה שהשביתה תסתיים, אני רוצה לשבות איתן.
ההתבטאויות והתדרוכים לתקשורת שיוצאים ממשרד האוצר מנסים להראות לנו שיש כאן שני סיפורים שונים – המורות נגד ההורים. אבל היחס של המדינה כלפי המורות מצד אחד, וההפקרה של ההורים הצעירים בישראל - שכמו בתקופת הקורונה נדרשים גם עכשיו להסתדר לבד עם כל מה שזורקים עליהם - הם בעצם סיפור אחד. סיפור שבו מדינה שאוהבת להשקיע במיזמים פוטוגנים ל"שילוב נשים בהייטק" כדי לקדם לכאורה שוויון מגדרי בעולם התעסוקה, מעמיקה במו ידיה את פערי השכר, ודנה נשים לעוד עשורים רבים של תלות כלכלית בגברים.
זה הסיפור האחד, האמיתי, שמאחורי שביתת המורות: סיפור על קבוצה עצומה של עובדות, חלקן הגדול נשים, שמקבלות שכר מעליב על העבודה החשובה שהן עושות – בדרך כלל בתת תנאים, כמעט תמיד בכיתות צפופות נורא, ובתחושה מוצדקת שהמערכת שבתוכה הן פועלות, כמו גם חלקים גדולים מהציבור, לא מתייחסים אליהן כאל בעלות מקצוע אלא כבייביסיטר לשעות הבוקר (והזעם של הרבה הורים על השביתה הזאת הוא ההוכחה הכי טובה לזה).
מדובר על כמעט 200 אלף נשים, כוח העבודה הגדול ביותר בישראל, והסיפור שלהן דומה מאוד לסיפור של כל הנשים אחרות שנותנות לנו שירותי חינוך וטיפול – הפסיכולוגיות במערכת הציבורית, העובדות הסוציאליות, המרפאות בעיסוק, קלינאיות התקשורת, הסייעות במעונות ובגנים. כל העובדות האלה הופקרו על ידי מערכת שמתבססת על שתי הנחות יסוד שוביניסטיות.
ההנחה הראשונה, היא שהמשכורת של נשים היא במילא "משכורת שנייה", לא יותר מהשלמת הכנסה למפרנס העיקרי, כך שאפשר לשלם להן מעט כי הן בטח יתחתנו עם גבר שירוויח מספיק בשביל שהמשפחה תחזיק את הראש מעל המים. אז מה אם על הדרך אנחנו מעצימים את התלות של נשים בגברים, גוזרים עוני על כל מי שצריכה להתפרנס לבדה מהשכר הזה, וגם מורידים את השכר הממוצע של כל הנשים במשק ומעמיקים את פערי השכר?
ההנחה השנייה היא שהאימהות ישלמו את המחיר בזמן שהאבות ימשיכו להחזיק את המשק, ולכן זה לא נורא. בצד השני של שביתת המורות לא נמצא "המשק" ואפילו לא כל ההורים. בצד השני שלה נמצאות האימהות. הן הראשונות לוותר על שעות עבודה, להודיע לבוס שלא יעמדו בדד-ליין או יאלצו להיעדר מפגישה חשובה – כי הילדים בבית. מחקרים מתקופת הקורונה הוכיחו שאפילו בבתים שיש בהם אבות מעורבים ופעילים, נשים יישאו בנטל גדול יותר. הן יעשו יותר ויתורים ויתעסקו הרבה יותר בבירוקרטיה של מציאת סידור ובידור לילדים, התעסקות שגם לה יש מחיר תעסוקתי ונפשי.
המאבק של המורות הוא בטח לא "רק" על שכר, הוא מאבק על העתיד של הילדים והילדות שלנו, ולא פחות מזה – הוא מאבק על מעמדן של נשים בשוק העבודה.
אז גם אני רוצה. גם אני רוצה לשבות על השכר הנמוך של המורות. רוצה לשבות על התנאים הבלתי אפשריים שהן עובדות בהם ועל זה שהמדינה גוזלת מהן את האפשרות לתת לילדים שלנו את החינוך שהיו רוצות לתת, ושמגיע להם. ואני רוצה לשבות על זה שהמדינה נותנת להורים, ובעיקר לאימהות, לשלם לבד את המחיר של השביתה הזאת. על זה שאנחנו מקבלים הכי מעט ימי חופש בעולם המערבי, ועובדים הכי הרבה שעות – גם כשיש סגר, גם כשיש שביתה. עד שהדברים האלה לא ישתנו אסור שמאבק המורות ייפסק. להפך. הגיע הזמן שכולנו נצטרף אליו.