כשיובל נחום (18) ממושב אביאל, הייתה בת 10 - היא ומשפחתה עברו לגור בקלוסטר, עיירה קטנה בניו ג'רזי, בשל עבודה שקיבל אביה בחברת תרופות. "זו חוויה שההורים שלי תמיד רצו שנעבור יחד".
איך הגבת כשסיפרו לך שעוברים לניו יורק?
"בכיתי בלי סוף. ואחי הקטן שהיה בן 8 - שתק. עד אז היה לי כייף והיו לי המון חברים בשכונה ברחובות, הייתי נוסעת לסבתא עם האופניים, ופתאום תוך כמה חודשים מצאתי את עצמי בחו"ל".
בהתחלה, היא מספרת, זה הרגיש כמו חופשה ארוכה - אולי גם בשל העובדה שהמשפחה התגוררה מעל לחודש בבית מלון. אך אחרי שהתמקמו בפרברים, והתחילו הלימודים בבית הספר הציבורי, זה כבר התחיל להרגיש הרבה פחות נוח. "יש קודים חברתיים שלא אני ולא ההורים שלי היינו מודעים אליהם", משתפת יובל, "אני זוכרת שרציתי לצאת לשירותים, ביקשתי ויצאתי מיד, וכשחזרתי המורה גרמה לי להבין שעשיתי משהו לא בסדר, כי מסתבר שצריך לנהל רישום של זה. כל יום בבוקר קמים ועומדים מול הדגל האמריקאי וצריך להגיד כל מיני אמירות פטריוטיות. היה לי מאוד קשה חברתית כי הייתי רגילה בארץ להביע את עצמי והגעתי למקום שלא הייתה לי דרך לעשות זאת. הילדים לפעמים ניסו להסתלבט עליי ואמרו לי להגיד כל מיני דברים, כי זה הצחיק אותם. פתאום אתה פחות חלק מהחבר'ה, להזמין ילד הביתה אחר הצוהריים זה לא מובן מאליו, אין קבוצת וואסטאפ או דף קשר שיאפשר לתאם עם ההורים, וגם מספר טלפון של מורה זה משהו שלא נהוג שיהיה לך".
מתי הרגשת שאת מתחילה להתאקלם?
"בחצי השנה הראשונה חשבתי שזה לא ישתפר ורציתי לחזור, שמרתי על קשר עם חברות בארץ וזה עזר לי לזכור שגם אם חושבים שם שאני סתומה, בישראל יודעים מי אני. היו בשכבה שלי חבר'ה ישראליים שחוו את המעבר כמה שנים לפני, וידעו עם מה אני מתמודדת ואיך לעזור לי. הייתה שם קהילה מאוד תומכת, המון אימהות עזרו לאימא שלי. הילדים ידעו להסביר לי איך להתנהג ומשם למדתי להיפתח לאמריקאיים. לאט לאט התחברתי ובסוף זו הייתה חוויה טובה. אבל ההתחלה צילקה אותי כי היה לי קשה, הביטחון שלי לא היה שם באותה רמה כפי שהיה בארץ, התביישתי להקריא מול כולם, בהתחלה כל הלמידה הייתה קשה לי, היו לי ציונים נמוכים והיה לי קשה לעקוב, תוכנית הלמידה ואופן הלמידה מאוד שונים, הכול מאוד טכנולוגי. בסופו של דבר סיימתי בהצטיינות. והיום אני קוראת רק באנגלית".
"לא תמיד ההורים יכולים לתת מענה לחששות"
לאחר כ-4 שנים, יובל ומשפחתה חזרו לארץ והתמקמו במושב אביאל. "לא הכרתי אף אחד. הייתי בבית ספר חדש לגמרי. מהקושי שהיה לי עם אנגלית בארה"ב פתאום היה קשה עם העברית בארץ, אבל היא חזרה ממש מהר".
כשיובל הייתה בכיתה י' בית ספר שבו למדה המליץ עליה ל-LEAD, ארגון פיתוח מנהיגות צעירה. לאחר תהליך מיון וסינון שנמשך מספר חודשים, התקבלה יובל לתוכנית שבמהלכה הייתה אמורה ליזום פרויקט חברתי. "כל אחד מאיתנו מזהה פינה חשוכה בחברה ומקים מיזם שיאיר את הפינה הזו, בליווי של מנחה וקבלת כלים וסדנאות שיעזרו לנו בהובלה חברתית ויזמות. כשהצטרפתי ידעתי שהכיוון שלי הוא מתן סיוע ותמיכה לבני נוער וילדים בתהליכי רילוקיישן כי ראיתי כמה שזה יכול להיות קשה וטראומתי. זו חווית משבר בחיי ילד ויש לזה השלכות כמו פגיעה בביטחון העצמי, בדידות, חרדה ודיכאון. מעבר לחוויה שלי, אני מכירה בני נוער שיצאו מצולקים ממנה".
במיזם "פרילוקיישן" שאותו הגתה יובל, פעילים 30 מתנדבים צעירים בארה"ב, קנדה ואירופה. "המיזם פועל בשיטת חניכה אישית, שבה נער או נערה שעשו את המעבר והסתגלו היטב חונכים ילד שעתיד לעבור לאותו מקום לפני ואחרי. הפרויקט מתנהל בזום וכולל 8 מפגשים אחת לשבועיים והתהליך כולו נמשך בין חודש וחצי לחודשיים.
"לילדים שעוברים רילוקיישן יש המון חששות וחוסר וודאות שההורים לא תמיד יכולים לתת להם מענה. המטרה היא לגרום לחניך להבין שהוא לא לבד וגם להראות לו שהחונך שלו עבר את אותו הדבר והצליח להתמודד עם הקשיים. אנחנו מנסים ליצור התאמה מיטבית בין החניך לחונך, גם לפני גילים. יש כמה מתנדבים שנמצאים כבר בארץ אבל היו ברילוקיישן מספר שנים באותו הגיל. אני בעצמי היום חונכת שתי אחיות שעוברות בעוד כמה שבועות לניו ג'רזי, ואני מרגישה שהגישה שלהן כבר השתנתה. לא פעם נוצר קשר עמוק בין החניך לחונך, ולמרות שהתוכנית אמורה להיות בזום, הרבה בחרו להיפגש פיזית אחרי המעבר".
במרץ הקרוב יובל תתגייס לחיל המודיעין. "אני מקווה להמשיך להפעיל את הפרויקט, אבל בינתיים אני מחפשת מישהו שיעזור לי להמשיך את זה כשאהיה בצבא".
"לא היה לי מישהו שיעזור לי להתמודד ויכין אותי למה לצפות"
שני (15.5) מצור יגאל במקור, עברה לפראג לפני שנתיים עם משפחתה. "אני יחסית "מנוסה" ברילוקיישנים, כי גרתי בברלין 5 שנים מגיל 6-11, חזרתי לארץ רק לשנתיים ונסעתי שוב לפראג. מה שהיה הכי קשה לי כאן הוא למצוא חברים, הישראלים כאן לא בגיל שלי אלא יותר צעירים ממני. בנוסף, הגעתי לבית ספר פרטי בינלאומי שרוב האנשים לומדים בו ומכירים זה את זה מגיל צעיר, כי הוא מהגן עד סוף י"ב, לא פשוט להשתלב ביניהם ולמצוא את המקום שלך".
שני מספרת שדווקא בברלין היה קל יותר להתחבר עם אנשים משום שהייתה אז יותר צעירה, אבל עכשיו, בגיל ההתבגרות, כשתחומי העניין וסגנון האנשים המועדף עליה הופכים להיות יותר ספציפיים, הרבה יותר קשה להתחבר. "מעבר לזה שהיינו רוב השנה בזום, הייתי בעיקר לבד ולא נפגשתי עם אנשים כי לא היה לי עם מי להיפגש. בבית ספר בהפסקות הייתי לבד וחיכיתי שמישהו יבוא ויציע לי לשבת איתו. רק השנה דברים התחילו להסתדר".
לאור הקשיים שעברה, שני החליטה להתנדב במיזם פרילוקיישן. "לי לא היה מישהו שעזר לי להתמודד והכין אותי למה עליי לצפות, אז זה יהיה נחמד אם אני אוכל לעזור למישהו אחר כדי שתהיה לו חוויה יותר פשוטה".
בימים אלה שני חונכת נער בן גילה שעבר לאמסטרדם. "אנחנו נפגשים בזום, מדברים על המעבר, על הציפיות שלו, ומה אפשר לעשות כדי להשתלב יותר מהר מבחינה חברתית. כשעברתי לפראג הייתה לי ציפייה גדולה שאצליח להתחבר לאנשים וזה לא היה ככה. ההורים שלי דאגו כשראו שאני כל הזמן לבד. אני הייתי שמחה אם היו מסבירים לי שייקח זמן עד שאכיר אנשים ושזה לא תמיד בא בקלות".
"אין לי מקום שאני יכולה לקרוא לו בית"
עדי ברנר (14.5) מראש העין, עברה לגור ב- Orange county שבקליפורניה לפני כחצי שנה. "עזבנו מהרבה סיבות: מצב בטחוני, מערכת החינוך ועוד, אבל מה שהביא אותנו לפה זה העבודה של אבא שלי - הוא טכנולוג. תמיד היה ברור שזה לטובה, ושהתוצאה תהייה שווה את המסע הארוך אבל לא ראיתי את זה אז. אני לא בטוחה שגם היום אני רואה את זה ככה. היה לי קשה נורא לעזוב את הים, ואת המקום בו גדלתי, את כל הזיכרונות והחוויות. היה קשה מאוד להגיע לפה".
עדי מספרת שהקשיים העיקריים איתם התמודדה היו שפה ותחושת שייכות. "נכנסתי לחרדות לפני שאני מדברת, בין אם זה בכיתה, עם המוכר בסופר, השליח מאמזון או המלצר במסעדה. קשה פה להכיר אנשים לעומק. יש כאן מגוון גדול, אבל כולם מלוכדים לקבוצות שקשה להיכנס אליהן. אני בן אדם מאוד חרדתי, ובגלל כל המעבר הזה התפקוד היומיומי שלי התפקשש לגמרי. היו לי המון התקפי חרדה ורצון להתבודד, ובגלל שאני לא אמריקאית, לא ישראלית לגמרי (נולדתי בישראל אבל אולי בגלל שאני ממוצא רוסי ואוקראיני ואני לא שומרת כשרות - אני מרגישה ככה) ואני גם לא מרגישה רוסיה ואוקראינית מספיק כי השפה שלי לא כל כך טובה - אני לא מוצאת מקום שאני יכולה להגדיר אותו כשלי. המסע הזה להרגיש שייכת הוא קשה נורא – אין לי מקום שאני יכולה לקרוא לו בית".
לדברי עדי, פרילוקיישן והחונכת שלה, אמה, עזרו לה מאוד. "הם נתנו לי להרגיש שאני לא לבד. אמה לימדה אותי 'שיטות הישרדות' כדי לעבור לפה. את הסלנג, מסעדות שוות שכדאי לבקר בהם, איך עובד בית הספר ועוד. אני בטוחה במאה אחוז שאם אמא שלי לא הייתה נתקלת בהם בטעות בפייסבוק, המעבר של כולנו ושלי בפרט היה נראה אחרת".
היום עדי לא מרגישה בצורה מוחלטת שהיא במקום טוב, אבל היא שומרת על קורטוב של אופטימיות. "השארנו המון מאחור, לקחנו את הבחירה הזאת במודע והקרבנו אותה בשביל לקבל בתקווה עתיד טוב יותר. ולמרות שקשה, ואני לא אשקר, קשה בצורה מזעזעת, אני חושבת שזה הדבר הכי טוב שיכלנו לעשות כדי שכולנו נוכל לקבל הזדמנות לחיים אחרים, לפרוח ולהגשים את עצמנו".
"המשימה שלקחנו על עצמנו מזה 23 שנה היא לאתר בנות ובני נוער מוכשרים ובעלי תכונות מנהיגותיות כמו יובל", מסכם אליאב זכאי מנכ"ל LEAD - המסלול לפיתוח מנהיגות, "בני הנוער עוברים איתנו במשך שנתיים תהליך ייחודי ויוצא דופן בקנה מידה עולמי, שגורם להם לבחור לחיות את חייהם כאנשים מובילים ומשפיעים, הלוקחים אחריות על עתיד החברה הישראלית. עוד במהלך תוכנית ההכשרה הם מקימים בכוחות עצמם מיזמים ופרויקטים ייחודיים ומעוררי השראה למען החברה והקהילה".
כדי שיוכלו בארגון להרחיב את הפעילות הניתנת ללא עלות ולהגיע לעוד בני ובנות נוער מהפריפריה, בימים אלו מתנהל קמפיין גיוס המונים. לפרטים ניתן לפנות במייל.