תשכחו מכל מה שחשבתם: זה בסדר לקרוא לילד שלכם נסיך

מי מאיתנו לא רוצה ילד שבטוח בעצמו, שמחובר לעצמו, שאוהב את עצמו, גם ברגעים המאתגרים? הרי אנחנו כבר יודעים כמה תחושת מסוגלות, אהבה וקבלה עצמית היא המפתח לחיים מיטיבים, שמחים, בריאים ברמה הרגשית, וכמה שפע יש לעולם להציע לאנשים שמאמינים בעצמם. אנחנו, ההורים, מאחלים עמוק בלב לכל ילד וילדה שידעו כמה הם שווים, שיכירו בערכם, שידעו בעומק שהם נפלאים, טובי לב ואנושיים.

אני כותבת לא מעט על כך שאני רוצה לגדל ילדים וילדות "בתודעת נסיכים ונסיכות", אף שזה הפוך לגמרי מכל מה שלימדו אותנו. רק שהכוונה שלי היא להגביר את האהבה והקרבה אליהם, לחפש את המקור הטוב שהם, לספר להם כמה הם מופלאים ונהדרים ויקרים לכם, ואיזה מזל גדול יש לכם שנולדו לכם כאלו ילדים - ולהאמין בזה.

חלקנו גדלנו בבתים שלא תמיד האמינו בנו, סמכו עלינו או ראו אותנו בעיניים טובות. גישות החינוך המיושנות והפטריארכליות האמינו כי ביקורת, תיקוני טעויות והערות חוזרות ונשנות הן הבסיס הטוב ביותר לחינוך הילדים של אז, שהם בעצם אנחנו, ההורים של היום. כך בעצם לא הורגלנו בלהודות, להוקיר ולהתבונן ב"יש" ובקיים בחיינו. אנחנו מחפשים מה עוד לא עשינו, איפה נכשלנו, ואיך עוד אפשר לשפר, לתקן, לעשות טוב יותר. לכן לא קל לנו לראות גם את הטוב וה"יש" בילדים שלנו, כי אנחנו לא רגילים לראות את זה בתוכנו, כי עדיין לא גידלנו "עיניים טובות" עלינו. למי שגדל בבתים ביקורתיים ושיפוטיים הקול הפנימי בתוכו הוא לא תמיד מיטיב, חומל ואוהב.

כמו כן, לפעמים הילד שלנו משקף לנו דברים שאנחנו לא אוהבים בעצמנו, שאנחנו דוחים בעצמנו או שאנחנו מתקשים לקבל בבני או בנות הזוג שלנו. אנחנו מאוד רוצים להתפעל, לאהוב, לראות את הדברים הטובים והיפים בו, אבל לא תמיד אנחנו מצליחים כי מערכת ההפעלה שלנו דרוכה.

להאמין בילד שלי זה לפני הכל בחירה. זה להבין לעומק שהילדים שלנו הם בני אנוש קטנים, עם המון כוונות לב מופלאות, שלעתים מחקים את ההתנהגויות ההוריות שלנו ולעתים מזמנים לנו מקומות חדשים להתרחב ולגדול לתוכם. כשאני רוצה לחזק את תחושת הביטחון של הילד שלי ולהגביר את האהבה העצמית שלו, אני רוצה לראות ולשקף לו את הטוב והיפה בהתנהגות שלו, במי שהוא, ובחוויה שלי של החיים לצדו. אפשר לעשות את זה במילים, במבט, בהתנהגויות.

כך הם לא מרגישים שיש תכונות, מעשים או ההתנהגויות שהם צריכים להסתיר או להתבייש בהם, הם לא מרגישים אשמים, נכשלים או שהם לא בסדר. כשאנחנו מסכימים לראות את כוונות הלב הטובות שלהם גם אם הם עכשיו מרביצים, מקללים או טורקים את הדלת, אנחנו בעצם מספרים להם שההתנהגות שלהם אנושית, ושיש לנו הסכמה אמיתית לפגוש אותם בכל מצב. כשילדים מביאים התנהגויות מתריסות, מעצבנות ומכאיבות לפתחינו, זה אומר הרבה על טיב הקשר והיחסים, זה אומר שהם סומכים עלינו, אוהבים אותנו ולידנו הם מרגישים שהם יכולים להיות פשוט הם.

ככל שנקבל את הילדים שלהם על כל החלקים שלהם, על מגוון ההתנהגויות שלהם, וניתן להם את ההרגשה האמיתית שהם אהובים בכל מצב, כך הם לא ידחו את ההתנהגויות והחלקים האלו בתוכם, יקבלו את עצמם ויאהבו את עצמם. מה היה קורה אם את כל ההתנהגויות המתריסות והמעצבנות היינו מפרשים כרצון לאהבה מאיתנו, לתחושת שייכות וקרבה?

אנחנו רק צריכים להראות להם את האהבה שלנו - במילים, במחוות, במעשים, באנרגיה שבה אנחנו מדברים אליהם, מבלים איתם, חושבים עליהם. לתת להם להתמודד עם טלטלות החיים, המורכבויות והאתגרים עם תמיכה אהבה ודאגה, אבל לא כזאת שמשאירה אותם בתחושה שהם קטנים וחסרי יכולות וערך. להיות שם ברגעי הקושי והשבר שלהם בנוכחות קרובה ואוהבת בלי לחלק להם עצות או טיפים. סמכו על הלב שלהם ועל האופן שבו הם בוחרים להנהיג את החיים שלהם. נסו להיזכר ברוך ובתום שלהם ובאלו תינוקות מתוקים וטובי לב הם היו, חפשו בעיניים שלכם את התום והרוך שנשאר בהם.

אני ממליצה לשתף אותם, להתייעץ איתם ולבקש מהם עזרה: לא כמשענת, אלא כרצון אמיתי שיהיו חלק מהבית, מהשיח, מההתנהלות, מההלך. ברור שאנחנו המבוגרים האחראיים, יחד עם זאת שיתוף כזה ייתן להם תחושת ערך אדירה למי שהם בעולם.

חשוב להבין כי האמירה "אני פה בשבילך" היא לא רק סיסמה, אלא משהו משמעותי שהילדים שלנו רוצים לשמוע ולהרגיש - שאנחנו תמיד שם בשבילם, שנקטוף עבורם את הירח ואת הכוכבים, שנבוא, חלילה, להציל אותם מסוף העולם - ולעולם לא ניתן להם ליפול. שנהיה עבורם בהכלה רדיקלית למצוקות והקשיים. כך הם יידעו שיש להם על מי לסמוך ושתמיד תמיד יש להם אותנו כגב איתן ומשענת יציבה.

תחושת ביטחון היא לא נמדדת, אי אפשר לשקול אותה ובטח לא לשים אותה באיזו סקלה. היא חוויה אישית, פרטית וסובייקטיבית שיש לילד. ההבנה צרכיה להיות שלילדים שלנו יש מסע חיים משל עצמם, הם לא התיקון שלנו, או הגרסה המשופרת שלנו, הם עצמם.