"הוסיפו 118 מיליון למוסדות בלי לימודי ליבה"

כמורה להיסטוריה ותנ"ך מעולם לא התעמקתי במספרים ובסעיפי תקציב – הם מעולם לא היו הצד החזק שלי. אבל מול תקציב המדינה לשנת 2025 אינני יכולה לשתוק. בעיניי התקציב המוצע הוא כתב אישום חריף נגד סדרי העדיפויות של מדינת ישראל. הוא פוגע ישירות במורים, בתלמידים ובהורים בחינוך הממלכתי.

לא מזמן סיימנו, המורים, מאבק עיקש על שכרנו – שביתות ועיצומים שהשביתו את הלימודים, הפריעו לרצף ההוראה ופגעו באמון שבין מורים, תלמידים והורים. הושגו לנו תוספות שכר, מינוריות אך סבירות. כעת מתברר שבתקציב 2025 ההבטחות הללו מתמוססות. משרד האוצר בחר לקצץ חצי מיליארד שקל מתוך ההסכם. פירוש הדבר שחלק מהתוספות פשוט לא יגיעו. נוסף על כך, נשקל קיצוץ שכר רוחבי למורים (ולרופאים) בשיעור של 3.3% לחודש. החשש הוא שנמצא את עצמנו שוב על סף שביתה נוספת. אי עמידה בהסכמים דוחפת אותנו לקיר. ועוד סבב של עיצומים יהיה הרסני – לא רק למורים, אלא גם לתלמידים ולמערכת כולה.

במקביל לקיצוצים, התקציב משקף סדרי עדיפויות הפוגעים במערכת כולה. כך למשל, נוספו 118 מיליון ש"ח לטובת מוסדות שאינם מלמדים את תוכנית הליבה – כמו מוסדות הפטור ומוסדות ייחודיים במגזר הדתי. תוספת זו בולטת במיוחד כי לצידה לא נוספה אפילו אגורה לחינוך הממלכתי הכללי או הערבי. כלומר, המדינה נותנת עדיפות לבתי ספר שלא מלמדים מתמטיקה, אנגלית ומדעים  בזמן שהיא מקצצת במוסדות שמובילים את ההישגים בתחומים אלה. קשה לי כמורה לקבל את המסר הזה: האם השכלה רחבה כבר לא יעד לאומי? מה מרגישים הורים ותלמידים כשהם רואים שמסגרות שלא מחויבות לסטנדרטים מקבלות יותר? זו פגיעה בשוויון ובאמון הציבורי.

כסף לאידיאולוגיה במקום לחינוך בסיסי

עוד סעיף שמעורר שאלות הוא התקציבים החדשים ל"זהות יהודית". בתקציב 2025 הוקצו 5 מיליון ש”ח נוספים לפרויקטים בהובלת ח"כ אבי מעוז. אף שאינו חלק ממשרד החינוך, הוא מקבל תקציב עצמאי תחת משרד ראש הממשלה לקידום אג'נדה אידיאולוגית בחינוך. אני מחנכת לאהבת האדם, סובלנות ופתיחות – ופתאום המדינה מממנת גוף שמטרותיו שנויות במחלוקת. אין בעיה עם חינוך לזהות יהודית, אך כשהנושא הזה מקבל תקציב ייחודי (מחוץ למשרד החינוך), בעוד תחומים אחרים מקוצצים – זה מעורר חשש אמיתי על כיוון המערכת.

כאשר המדינה מפנה עוד ועוד משאבים למוסדות פרטיים או למוסדות חרדיים לא מפוקחים – היא למעשה מעודדת פתיחה של מסגרות פרטיות בכל המגזרים. כך נפתחת הדלת להפרטה שקטה ולהעמקת הפערים. במקום מערכת חינוך משותפת לכל ילדי ישראל, נישאר עם בועות נפרדות: חילונים, חרדים, עשירים ועניים – כל קבוצה לעצמה. גם הצעות להעסיק מורים בחוזים אישיים ולהוציאם מההסכמים הקיבוציים מצביעות על מגמת הפרטה. החזון של חינוך שוויוני נסדק. אם המגמה הזו תימשך – האמון הציבורי יתערער, והבריחה מהמערכת תתעצם.

ערכי היסוד של מערכת החינוך הממלכתית – כבוד לכל תלמיד, קבלת השונה וביטחון רגשי – עומדים אף הם בסכנה. לצד התקציבים המוגדלים ל"זהות יהודית", קוצץ תקציב האגף לקידום הקהילה הלהט"בית ב-40%. פרויקט תמיכה ברשויות המקומיות צומצם מ-17.5 ל-11 מיליון ש”ח. המסר כאן ברור: מי שאינו תואם לאג'נדה השלטת פחות ראוי לתקצוב. אני מנסה בכיתה ליצור מרחב בטוח לכל תלמיד, אבל התקציב משדר מסר הפוך: יש ילדים שראויים לפחות הגנה – רק בגלל מי שהם. זה שובר את הלב, וזה הפוך למה שחינוך צריך לייצג.

אני כותבת לא רק כדי לפרוק תסכול, אלא מתוך אחריות ציבורית. שבע שנים בכיתה לימדו אותי שחינוך הוא לא עוד סעיף תקציבי – הוא הבסיס לעתיד המדינה. תקציב המדינה הוא תעודת זהות ערכית, וכשהוא מקפח את החינוך הממלכתי, מטפח מוסדות שאינם מלמדים ליבה, ומממן גופים פוליטיים – הוא מסמן כיוון מסוכן. עלינו לפקוח עיניים. אסור שהדיון על החינוך יהיה נחלתם של פקידים או פוליטיקאים בלבד. הציבור – הורים, מורים, כל מי שאכפת לו – צריך לשאול שאלות, להתעניין, ולדרוש שהחינוך יקבל עדיפות. התקציב הזה הוא לא רק מספרים – הוא מעצב את החברה והערכים שלנו. חינוך הוא עתיד המדינה. אסור לנו לתת שיגזלו אותו מאיתנו.