"בערב החג, הגעתי לבית משפחה וראיתי שם תינוק בן 7 חודשים. זהו גיל שבו זוחלים ומפטפטים ויוצרים קשר עם הסביבה. אבל אני ראיתי תינוק קפוא עם מבט כבוי בעיניים, מבוהל, לא בוכה, לא צוחק, לא מעוניין שאף אחת מהדמויות הנוכחות יתקרבו אליו, את המראה הזה אני לא אשכח אף פעם", מספרת יעל דופט (31) מנחת אומנה מארגון אור שלום, "הייתה הזנחה משמעותית בבית, וחוסר תפקוד הורי. הגעתי לשם לאחר שחזרתי מחופשת לידה, והתינוק שלי היה בגיל של אותו תינוק. הפער ביניהם ממש הכאיב לי".
יעל מספרת שהילד יצא באופן מהיר מהבית בערב החג כי היה חשש ברווחה שהמשפחה לא תצליח להחזיק אותו במהלך החג. "החלטה להוציא ילד מהבית היא אחרי שנעשו מאמצים וכל הברירות כבר מוצו, לכולנו ברור שילד רוצה אבא ואימא וצריך בית משלו. המודל של האומנה בא לתת מענה - שיהיה לו בית כשהוא לא יכול להיות בבית שלו אבל באופן זמני כדי שיוכל לחזור לבית שלו. התפקיד שלי כמנחת האומנה הוא ללוות את הילד ומשפחת האומנה מרגע שמתקבלת ההחלטה".
"כשילד יוצא מהבית נוצר קרע בנפש"
יעל ליוותה את התינוק למשך שנתיים, וראתה את השינויים שמתחוללים בו. "היה שיפור במצבו הרגשי, הוא השלים פערים התפתחותיים ויצר קשר עם הדמויות המטפלות בו - הורי האומנה, והחל לבנות את האמון שלו בעולם – מה שילווה אותו לכל החיים גם כשיחזור לבית שלו. היום הוא עדיין במשפחת האומנה, ונמצא בקשר עם ההורים הביולוגיים שלו באופן קבוע".
"כשילד יוצא מהבית נוצר קרע בנפש, בין אם הרקע הוא הזנחה, אלימות או קושי בתפקוד. במקום הזה מנחת האומנה מלווה את הילד בכל האזורים בחייו - בבית האומנה, בקשר עם ההורים, לשכת הרווחה, המטפלים הרגשיים, המסגרת החינוכית. כשיש אדם אחד שמלווה אותו בכל האיזורים, שרואה ומכיר את כל איזורי חייו, זה מאחה את הפצע בנפשו".
יעל מספרת שהליווי שלה במפגשים עם ההורים הביולוגיים וגם עם הורי האומנה, סייעה לתינוק לרכך את קונפליקט הנאמנויות ביניהם. "הייתי איתו בחוויה הזו, ראיתי את הקושי והבכי במעברים ממשפחת האומנה להורים שלו, ויכולתי לומר לו את מה שאני רואה ולתת תוקף לתחושות ולרגשות שלו, כתוצאה, החוויה שלו היא שמבינים אותו בעולם".
"היום הוא ילד שמח, בריא ומשולב, מחזיק את כל המורכבויות של העולם שלו וחי לצידם. היכולת לראות את התהליך שעבר מהרגע הראשון שראיתי אותו כתינוק קפוא ועד שהשלים את הפערים ההתפתחותיים הם הרגעים המשמעותיים עבורי. אני זוכרת שביום שהורי האומנה סיפרו לי שהוא התחיל לבכות, שמחתי ואמרתי להם: "מצוין, סימן שהוא מרגיש בבית". עד אז הוא היה ישן בעריסה לידם והם היו צריכים לבדוק אותו כל הזמן כי הוא לא היה בוכה כשהוא מתעורר, משום שעם הוריו הביולוגיים הוא לא קיבל את המענה ולמד פשוט לא להשמיע את הצרכים שלו. הבכי הזה היה חלק מהריפוי - לדעת שיש מישהו שייתן מענה לצרכים שלי ואני יכול לסמוך ולהיעזר".
יעל מספרת שמה שמאפיין את התפקיד מנחת אומנה הוא שאין יום שדומה ליום שאחריו או לפניו. כל יום גדוש במורכבויות, חששות וכאב לצד תקווה, אופטימיות וסיפוק. "היום שלי יכול להתחיל בבוקר בוועדה לתכנון טיפול בלשכה לשירותים חברתיים, שיחליט על חזרה של ילד הביתה ולהסתיים בכניסה של ילד לאומנה. אם יש שריר שמנחת אומנה צריכה להתאמן עליו יומם וליל זה השריר של גמישות וחוסר וודאות. ילד נכנס לאומנה ולא יודעים כמה זמן יהיה שם, חודש שנה או כמה שנים".
"ההחלטה לסיים את האומנה הייתה קשה לי"
רולא (27) עו"סית ומנחת אומנה בארגון אור שלום, נחשפה לנושא של משפחות אומנה כבר מגיל צעיר. "במשפחה המורחבת שלי מצד אימא, דודים שלי שימשו כמשפחת אומנה. בנוסף, בכיתה י"ב נסעתי לארה"ב, ושם התארחתי אצל משפחה שלא הכרתי למשך 6 חודשים. עברתי בין כמה משפחות ובסוף הגעתי אליהם, יש משהו דומה בחוויה הזו, לחפש משפחה, לחיות ולגור אצל אנשים חדשים ולנסות להרגיש בבית".
רולא מספרת שכשילדים עוברים למשפחות אומנה, לרוב יהיו אצל קרובי משפחה. בחברה הערבית הסיכויים גבוהים יותר שילדי אומנה יגיעו לאומנת קרובים – משפחה מורחבת של הילדים. "הכרתי ילדה בת 10 שהגיעה לקרובת משפחה מבוגרת, הילדה גדלה אצלה כמעט כל חייה, רוב הזמן ללא ליווי של אומנה. בדרך כלל ילדים שאני מלווה ממש צמאים לקשר, מחפשים דמות משמעותית בחיים, דמות מיטיבה, מקשיבה, מחבקת ומכילה. גם הילדה הזו רצתה קשר ומשהו בה גרם לי לצאת מהגבולות שלי, ולרצות להילחם בשבילה, זה הקסם של ילדי אומנה", מספרת רולא, "יחד עם זאת הם גם זהירים ביצירת קשרים ומאוד אמביוולנטיים".
רולא החלה להכיר את קרובת המשפחה שגידלה את הילדה, ולנסות לגייס את קרובת המשפחה לפעול למענה ולהבין את צרכיה. "הבנתי שלא כל המשפחות הן חזקות ויש משפחות שצריך לתמוך בהן יותר. במקרה הזה לא הייתה בעיה כלכלית אלא רגשית. לא הייתה יכולת להחזיק את המורכבות של החיים שלה וגם להבין שהיא צריכה לבקר חברות, ללכת לחוגים וכו'. במהלך שנתיים שבהן ליוויתי אותה היא ביטאה את המצוקה שלה בחוסר ויסות רגשי, נסיגה מקשרים חברתיים, סירוב תמיכה של אנשי מקצוע והייתה גם התנגדות מצד קרובת המשפחה שאצלה גדלה, שהיא תקבל עזרה. היא מצד אחד הייתה מאוד קשורה לילדה ומצד שני לא יכלה לראות שהילדה לא מתפקדת".
זו הייתה הפעם הראשונה שבה רולא ליוותה משפחה כמנחת אומנה, למרות כל ההתנגדויות, רולא לא וויתרה. "הפעלנו את כל השותפים לעבודה: המחלקה לשירותים חברתיים בעיר המוצא שלה, בית הספר שלה, בכל חודש היו לי מספר שיחות עם היועצת, ניסיתי לברר את מצבה הרפואי עם רופאים, חיברנו אותה עם חונכת שיצרה איתה קשר נפלא. למרות כל זאת, לצערי, לא הצלחנו להציל אותה ולייצר לה חיים מיטיבים בתוך משפחת האומנה ובסוף הוחלט על סיום האומנה, והילדה חזרה לאבא שלה, שאיתו היא שמרה על קשר לא סדיר במהלך כל השנים שהייתה באומנה".
רולא זוכרת את ההחלטה לסיים את האומנה כאחת הסוגיות הקשות שאיתן היא התמודדה. "אני זוכרת שכשכתבתי שאני ממליצה על סיום אומנה הסתכלתי על המסך רבע שעה ושאלתי את עצמי אם זה מה שנכון לעשות", מספרת רולא, "למרות שכל העובדות בשטח הראו שזה הצעד הנכון, היה לי קשה לשחרר אותה ולהעביר אותה לאחריות של עו"סית אחרת, כי השקעתי מאמצים אדירים והמון אנרגיות גם מעבר לשעות העבודה ובסופ"שים. אבל ראיתי אותה ואת הצרכים שלה ולא וויתרתי עליה. בניתי קשר איתה, לימדתי אותה שיש אנשים שנלחמים בשבילה ולא מוותרים עליה. הייתה תקופה שהיא לא רצתה לפגוש אותי, אמרה לי שהרסתי לה את החיים ושהיא שונאת אותי, הבנתי מאיפה זה בא, נתתי תוקף לרגשות שלה והרשיתי לה לדבר ולצעוק ולהיות כמו שהיא, ולא להיות מושלמת. ככל שעבר הזמן גילינו עוד ועוד קשיים. המחשבה אם להוציא ילד מהבית לא באה בקלות. אני מרגישה שגדלתי להיות עו"סית עם הילדה הזו".
"לפעמים אימה לא הגיעה למפגשים או אביה לא הביא את המתנה שהבטיח"
עירית פרימוביץ (36) הייתה מנחת אומנה שנים רבות, בשנתיים האחרונות היא בתפקיד בודקת משפחות – השתייכות ליחידת מבואה שמגייסת, בודקת ומכשירה משפחות לאומנה. "במשך עשור ליוויתי חיים של ילדים בסיטואציות מטלטלות, מעברים קשים ומפגשים עם ההורים, וגם זכיתי להיות אורחת בכמה אירועי בת מצווה, חתונה של בוגרת שליוויתי, אלו היו רגעים של התמלאות אינסופית", מספרת עירית, "אחת הבנות שליוויתי במשך שנים, הייתה באומנה מגיל 5.5 על רקע הזנחה קשה, קשיים בתפקוד הורי וחוסר יציבות באורחות החיים. הקשר עם ההורים על אף המורכבויות נמשך לאורך כל השנים עם כל אחד מההורים בנפרד. התקרבנו לגיל 12 לקראת האירוע עלו מחשבות רבות, באיזה פורמט יהיה, ריקודים, די.ג'יי. תסרוקת והגענו לשאלה הרת הגורל: רשימת המוזמנים. היא ביקשה להזמין את שני ההורים הביולוגיים עם המשפחה המורחבת הביולוגית. הרגע הדרמטי ביותר בעיניי – היא הייתה כמו כלה יפהפייה, עטופה בחברות ורחבת ריקודים מלאה באנשים ששמחו איתה. הגיע הרגע של הדרשה והיא עמדה במרכז האולם כשמצד אחד ההורים האומנים אוחזים בידיה ומצד שני ההורים הביולוגיים שחובקים את כתפיה והיא אומרת תודה לשני זוגות ההורים שלי שהביאוני עד הלום. נערה מתבגרת שהייתה מסוגלת לעמוד בגאון מול שני החלקים של החיים שלה. אם יש רגע קטן של גאולה בחיי הילדים האלה זה הרגע הזה".
עירית מספרת שלאורך השנים כשליוותה את אותה נערה, נכחה ברגעים לא פשוטים שנאלצה להתמודד איתם. "ליוויתי אותה מגיל 8 ועד גיל 15. לפעמים אימה הביולוגית לא הגיעה למפגשים, או אביה לא הביא את המתנה שהבטיח או אימה מביאה מתנות שלא מותאמות לגיל שלה. יש להם אהבה גדולה לילדה אבל מסוגלות נמוכה. היו לה לקויות למידה משמעותיות ועדיין היא עברה דרך, הצליחה לתת אמון באם האומנת, היא מדריכה ואהובה על חבריה והסביבה שלה. בשיחת הפרידה שלנו, היא אמרה שהשאיפה שלה היא לכתוב את הסיפור שלה ולעמוד על במות ולספר אותו ולהיות מטפלת רגשית. היא עברה דרך הכאב ולמרות שהיה לה קשה להתמסר לקשר טיפולי, היא לא וויתרה על קבלת עזרה. אנחנו לא וויתרנו עליה, היו פגישות שהיא הייתה שותקת ואני אמרתי שאני אקשיב עד שתדבר. לאט לאט היא הייתה מוכנה לספר ולשתף עוד מעולמה הרגשי ולשם נסללה הדרך, הייתה לה הזדמנות להתבונן בסיפור ולאחוז בו בשתי הידיים, והיא עשתה את זה בכוחות אדירים ששמורים רק לילדי האומנה".
ארגון אור שלום מטפל בילדים ונוער שהוצאו מבתיהם עקב הזנחה קשה והתעללות, ומטופלים במסגרות חוץ־ביתיות. אור שלום מעניק לילדים האלו בית חם ומשפחה עוטפת, וכל מה שילד זקוק לו לצורך התפתחות תקינה וסיכוי לעתיד טוב יותר. הארגון ליווה ומלווה כ-650 משפחות אומנה הלוקחות תחת חסותן ילדים מגילאי 0 עד 18 בהתנדבות מלאה.
משרד הרווחה והביטחון החברתי הוא הגוף האחראי והמפקח על מסגרות השמה חוץ ביתית בישראל. השותפות בין הארגון למשרד מאפשר את קיומן של תכניות הארגון השונות ואת התמיכה במשפחות האומנה הרבות שמצילות את חייהם של הילדים כל יום.
.