כשבתה של מיכל דליות עברה להולנד בעקבות עבודתו של בעלה, היא לא ידעה שהיא מגיעה למקום עם הילדים המאושרים בעולם. "זה לא שאין שם גזענות, או מריבות על גידול הילדים. זה לא אומר שאין צרות", היא מבהירה מההתחלה.
ובכל זאת, האושר שם גדול יותר. זה מתחיל בשוק העבודה. הפתעה - ילדים מאושרים כשההורים שלהם בבית. "בהולנד הורה ממוצע עובד 29 שעות בשבוע", מספרת דליות. "בישראל, מדובר ב-40 שעות. אנשים שם עובדים חלקי משרה. כי הם לא רצים אחרי הכסף ואחרי המעמד".
מיכל לויטה ניר חזרה לגור בישראל אחרי שנתיים בהולנד. "יש סיבה שזה מעצבן אותנו. יש בהולנד משהו אוטופי כזה. גם בעיר הקטנה שגרנו בה החיים מתנהלים כמו באמסטרדם. הכל באופניים, השבילים מאוד נוחים. הולנדי לא מסתכל על נסיעה באופניים כמו על נסיעה ברכב".
התוצאה של הדברים האלה היא שאין הרבה מכוניות ברוב. לכן הילדים יכולים להיות ברחוב בלי חשש, והילדים יוצאים מהבית. תנו לילדים לשחק, והם מאושרים יותר. "כמעט בכל שני צמתים יש גינת שעשועים קטנה", מספרת מיכל דליות.
"יש משהו בזה שאימהות אומרות שהילד שלהם יהיה מאושר גם אם הוא יהיה רופא וגם אם הוא יהיה עובד בדואר. זה מייצר אושר", מספרת לויטה ניר.
בהולנד אימהות מקבלות את שעות הגן לפי שעות העבודה שלהן. "אין דבר כזה שילד יהיה יום יום בגן. המערכת לא מאפשרת את זה. רוצים שהילדים יהיו ביחד כמה שיותר".
"אני באתי להיות בשתי הלידות של בתי. באופן קבוע באה מישהי אליה הביתה, עשתה לה משהו לאכול, ראתה שהיא נחה", מתארת דליות.
"יש בחירה. אפשר הכל. מותר שיהיו לי אפס ילדים, מותר שיהיה לי אחד. מותר שיהיו לי חמישה ילדים", אומרת לויטה ניר. "אין ציפיות חברתיות מלחיצות".