אני ממש ממש כועסת. אני רופאת ילדים כבר כמעט 30 שנה, ואני מלאת הודיה בכל יום על כל ילד בריא, על כל חיוך, על כל הישג של הרפואה והקדמה בשיפור החיים של כולנו. כן, גם בתוך כל קשיי החיים - זה משהו שצריך לשמוח בו כל יום ולהוקיר אותו.
ואני גם רואה כל יום ילדים שחלו מחלות שאי אפשר למנוע כיום, ומשפחות שנותרו שבורות ומרוסקות, וילדים אמיצים שנאבקים לגדול למרות מוגבלות ונכות וכאב וקושי. אני רואה מערכת רפואה שמשקיעה המון בלאפשר לכל ילד חיים טובים. אנחנו כל הזמן מנסים להשתפר וללמוד. הרפואה של היום טובה מהרפואה שהיתה לנו לפני 20 שנה, ודאי מזו שלפני 100 שנה.
השבוע מתה תינוקת משעלת. לא מזמן "זכיתי" לראות מקרה של פוליו. יש התפרצות חצבת בארץ. זה מפחיד. אז מה עובר עליכם, הורים שוודאי אוהבים את ילדיכם, כשאתם מזניחים אותם לחלות במחלות שכבר חלפו מהעולם? כשאתם מרגישים עצמכם כמגיני צאצאיכם כשאתם מסרבים לחסן אותם, כי אתם חושבים שאתם יודעים יותר טוב מכולם? כשאתם מפחדים מכל מיני סיבוכים נדירים מאוד ומשאירים אותם חשופים למחלות הרבה יותר מסוכנות?
טטנוס היא מחלה איומה, סבל בלתי יתואר. ומיותרת לגמרי. התעוררתם פעם בלילה עם שריר שהתכווץ ברגל? מתחתם פעם שריר בפעילות גופנית? עכשיו תדמיינו שכל הגוף, בבת אחת, מכווץ. כולו מתעוות לכיוון אחר. אתם לא יכולים לזוז. כל אצבע נצפדת עד כדי שבירת עצמות. אי אפשר אפילו לצרוח כי הלסת קפואה והלשון דבוקה לחיך. קשה לנשום. כך מתו ילדים עד המצאת החיסון לטטנוס, עם עיניים מבועתות ובלי יכולת אפילו לקרוא לעזרה. זהו תיאור שקראתי בספרים. לא ראיתי. לא ראיתי כי אף שהילדים שיחקו בחוץ, טיפסו ורצו, נפלו ונפצעו, הם היו מ-חו-ס-נים. אם היו כותבים את הגמרא היום - ודאי שלחובת לימוד השחייה (במסכת קידושין, כט, א), כדי להגן על הילד היו מוסיפים גם את חובת החיסון.
כן, אני כועסת. כל הזמן מחפשים חוסן. תתחילו מלחסן.