שיחה עם יוסי אבולעפיה (80) היא משימה מאתגרת. האנימטור וסופר הילדים מתנהל בהפרעת קשב תמידית: הוא קופץ מנושא לנושא, משפטים שמתחילים נגמרים לא פעם במבוי סתום, חלקם פשוט נקטעים ב"לא משנה" ומיד מתחלפים באחרים. מזכיר מאוד את יוגב כרמל, גיבור ספרו המקסים "מחברת חיבור", שקיבל מטלה לכתוב חיבור אבל העולם שמחוץ למחברת מקשה עליו להתרכז ולסיים את המשימה.
כ-140 ספרים אייר אבולעפיה, ככל הנראה הפורה והמוכר מבין מאיירי ספרי הילדים, לאורך קריירה המשתרעת על פני 60 שנות יצירה. בין היתר אייר את ספרי הילדים הנפלאים של מאיר שלו ז"ל ("אבא עושה בושות", ספרי "החתול קרמר" ועוד). הוא עצמו כתב 12 ספרי ילדים, בישראל ובחו"ל, אבל בפועל הוא בכלל אנימטור.
לכבוד יום הולדתו ה-80, הציגה המחלקה לאומנויות המסך בבצלאל, את תערוכת "יוסי אבולעפיה – רוח העלילה", הסוקר את פועלו כמספר סיפורים – בין אם בכתיבה, באיור או באנימציה. את התערוכה אצר צחי פרבר, מרצה במחלקה לאמנויות המסך ובמחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל.
מי שעודדה אותו לכתוב בעצמו ולא רק לאייר עבור אחרים, היא העורכת בהוצאת הספרים האמריקנית שבה יצאו ספריו באנגלית. "היא אמרה לי", משחזר אבולעפיה, "אתה סטורי טלר, אנחנו רוצים שתכתוב". זה התגלגל לכדי שישה ספרים באנגלית, בהם "ההר של יאשקה", שתורגם גם לשבדית ואח"כ לערבית ולעברית, וספין אוף שלו, "האי של יאשקה", על הגיבור שגר על החוף, בבקתה שבנה מגרוטאות שמצא.
אבולעפיה מעיד על עצמו כמי שתפקידו לא לצייר את הטקסט, אלא להוסיף לו. "יש שלושה ספרים על קרמר החתול (של שלו ז"ל – ה.מ). מאיר כותב מה אפשר לעשות עם החתול: למשל, לשים אותו כמעצור לדלת. אני לא מצייר את זה. החתול ישן כל הזמן, אז במקום לצייר את מה שהוא כתב, ציירתי את החתול בתוך העיתון כי הוא ישן איפה שבא לו. או שציירתי ילדה מנגנת על פסנתר, והחתול ישן בתוכו.
"לפעמים זה אפילו משפט אחד מסוים שאתה יכול להתפרע איתו. למשל, קרמר אוהב דגים (בספר 'קרמר החתול יוצא לשחות' – ה.מ) והוא מנסה למצוא אותם. אחרי שהוא שוקע במים, הוא יוצא אל החוף ומחליט ללמוד אצל מומחה לשחייה. אז הוא לומד שחייה אצל המציל, שזה במקרה בוזו, הכלב שלי, ואני מצייר חוף ים שכלבים עושים בו מנגל".
אתה במובן מסוים מוסיף סיפור משלך.
"אני קורא לזה פרשנות ויזואלית לטקסט. למשל, קחי את הטקסט: 'לאוטובוס נכנסת גברת עם סלים. תראו איך היא תופסת את כל הספסלים....' (השיר הידוע בביצועו של אריק אינשטיין ז"ל, שאת מילותיו כתבה חיה שנהב, ואבולעפיה אייר). זו תמונה מטורפת. אבל אני הולך אחורה על איך היא בכלל נכנסה לאוטובוס.
"או למשל, הילדה הכי יפה בגן. אם הייתי מצייר אותה זו הייתה הילדה הכי יפה בעיניי. במקום זה ציירתי שלוש ילדות מאחור, צמות שונות וילד מציץ עליהן מקדימה. אתה לא חייב להאכיל בכפית את הקורא, תן מקום לדמיון. או ניקח את השיר של נורית זרחי, על האישה שגרה בתוך אבטיח. יש בשיר תיאור על איך האבטיח נראה בפנים, אז בשביל מה שאני אצייר את זה? במקום זה ציירתי אותה מטאטאת בחוץ גרעינים של אבטיח".
״שמחנו מאוד לפתוח את שנת הלימודים באירוע הוקרה ליוסי אבולעפיה - ממייסדי המחלקה לאמנויות המסך, וכמובן אחד המאיירים והאנימטורים המוכרים והאהובים ביותר בארץ", אומרת יעל עוזסיני, ראש המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל. "כמו ילדים רבים, גם אני גדלתי עם ספריו המאויירים של יוסי, שתמיד סיפרו סיפור נוסף, גדול, ועשיר יותר מזה שהובא בטקסט. כסטודנטית, היתה לי הזכות ללמוד עם יוסי בקורס הרישום הנהדר שלו. גם שם, יוסי עודד אותנו הסטודנטים להשתמש ביסודות הטכניים של הרישום כדי לברוא עולם ויזואלי מורכב ומפורט, בו לכל דמות ולכל חפץ יש אופי ספציפי, וסיפור ארוך ומעניין, שהפריים היחיד לוכד רגע קטן בו, ומזמין אותנו להשלים ולדמיין את ההמשך. יוסי לימד אותנו להיות לא רק ציירים, אלא יוצרים, ובוראי עולמות וחיים דרך הדימוי."
"במבחן במקום לענות, הייתי מצייר פרצוף של לא יודע"
אבולעפיה – נשוי, אב לשלושה וסב לחמישה - מחלק את חייו בין ביתו בהר אדר לדירתו בתל-אביב. הוא נולד בטבריה, כמו אביו, נצר לרב חיים אבולעפיה שהיה ממחדשי היישוב היהודי בעיר לפני כ-400 שנה. אמו נולדה בצפת.
בבית הספר הוא לא הצטיין והתעודות שהביא הביתה היו גרועות. "הייתי חולמני כזה", הוא מספר. "למזלי, תמיד הייתה מורה שחשבה שאני לא לגמרי מטומטם. למשל, במבחן במקום לענות הייתי מצייר דמות של ילד שעושה פרצוף של לא יודע; ובפעם אחרת פרצוף של ילד בוכה. תמיד ניסיתי למצוא פתרון, המורה אמרה שזה מאוד מקורי אבל זו לא תשובה (כך קורה גם ליוגב כרמל, בן דמותו ב"מחברת חיבור'). בספר שלי אני שואל אותה אם מקורי זה טוב או לא טוב".
למרות ההישגים החלשים בלימודים, בבית מעולם לא גרמו לו להרגיש כמו אכזבה. לימים, כששמו התנוסס בשורת הקרדיטים כגרפיקאי בטלוויזיה הישראלית, הוא חשב לעצמו שהביא נחת להורים. בגיל 15 הוחלט להעביר אותו לקיבוץ בית זרע. המעבר לא היה פשוט. המטפלת של בית הילדים אספה את הציורים שצייר ואמרה שאין סיכוי שהוא יעשה בגרות. כשהוא בן 17 בלבד, הגיע לבצלאל והתקבל ללימודים ללא בגרות.
אחרי שהתגייס וסיים טירונות, נשלח אבולעפיה לשמש גרפיקאי בפיקוד הנח"ל, ששכן אז בבית אנדרומדה, שם התקיימו גם החזרות של להקת הנח"ל. באחד הימים התברר לו שהוא רשום למבחנים של הלהקה ("מישהו רשם אותי כנראה") והתבקש לתת קטע אימפרוביזציה, שבו הוא משחק את אלוהים. הבוחנים והמראיינים היו שלושה קאנונים: דני ליטאי ז"ל, במאי ופזמונאי, ממובילי הלהקות הצבאיות; השחקן והזמר יוסי בנאי ז"ל, שהיה מראשוני להקת הנח"ל; ויאיר רוזנבלום ז"ל, שהלחין רבים משירי הלהקות הצבאיות. כשרשימת המתקבלים ואבולעפיה בתוכם הגיעה לקצין החינוך, התגאה האחרון "אה, גם לנו יש יוסי אבולעפיה'".
כשהתחילו החזרות הבין שההרפתקה הזאת לא בשבילו. "הרגשתי חרא גם לשיר וגם לרקוד וגם לחייך", הוא מספר. יום אחד באמצע החזרות החליט לפרוש ולחזור לגרפיקה. במהלך חופשת השחרור שמע שמחפשים קריקטוריסטים לטלוויזיה הישראלית, פנה והתקבל. הזדמנות חייו הגיעה עם תוכנית הסאטירה המרכזית של הערוץ הראשון, "ניקוי ראש".
"שם התחיל ה'סטורי טלינג'. כל קטע בפני עצמו הוא טריגר לסיפור", נזכר אבולעפיה. "אם אני מצייר דמות של עיוור מקבץ נדבות ועל השלט כתוב לו: “I’m not blind, I’ve just seen enough” ('אני לא עיוור, פשוט ראיתי מספיק'), זה טריגר לסרט. יש בהיסטוריה סרטים שנעשו על משפט אחד של קריקטורה. אתה יכול להמציא איזה סיפור שאתה רוצה".
"הוא חושב במילים ואתה בתמונות"
"עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור", ספר הילדים הראשון שאבולעפיה אייר, יצא ב-1976. את הספר כתב אפרים סידון, מיוצרי ניקוי ראש. במהלך אותה שנה קיבל מלגות מקרן שרת והמכון הישראלי לקולנוע, והגיע לסיור השתלמות בן שישה שבועות באולפני אנימציה במונטריאול, טורונטו וניו יורק. הסיור הפך לשהות של מספר שנים, בהן עבד כבמאי אנימציה ותסריטאי ברשת CBC הקנדית, בשירות הסרטים הקנדי (NFB) וכעצמאי בניו יורק. בית היתר, עבד עם רשתות הטלוויזיה HBO ו-PBS ואייר ספרי ילדים להוצאות בניו יורק.
"הגעתי לארה"ב עם פרדיננד פדהצור ועם לקט של אנימציות מניקוי ראש", הוא מספר. "התביישתי להראות את מרכולתי בשחור לבן. הייתי בטוח שזה נורא פרימיטיבי, אבל כשראו את הלקט של ניקוי ראש, ישר קיבלו אותי לעבודה בכל מיני מקומות והצלחתי". עיקר העבודה של אבולעפיה בארה"ב הייתה באנימציה. "תנועה זה ביטוי של חיים", הוא מסביר, "מה שחי, זז. אם אתה מקנה תנועה לחפצים ואותיות, פתאום זה חי. לאותיות יש פתאום דרישות ורגשות.
תוך כדי השהות בארה"ב התחיל גם לכתוב ספרים, בדחיפת אותה עורכת בהוצאה. "במקרה היה לי ספר שעשיתי בקנדה, וכשהייתי בניו יורק נכנסתי להוצאת ספרים, ובדיוק הם היו צריכים ספר על חתולים ועשיתי להם את זה. אחר כך היה ספר על יום האהבה, ואמרתי לעצמי: עכשיו אראה להם מה אני יודע. עשיתי קולאז'ים של לבבות והבאתי להם. הייתי בטוח שכמו שאהבו את הספר הקודם, יאהבו גם הפעם, אבל הם זרקו את זה. העורכת אמרה לי: 'אתה מנסה להרשים אותנו? מה זה הדבר הזה? תעשה מה שאתה אוהב' ואז החלטתי שאני לא מחדש שום דבר באיור. אני עובד בטכניקה שהכי קלה בשבילי: מצייר בקו וצובע בצבעי מים או עיפרון, כמו ספר צביעה לילדים. מאז אני לא מנסה משהו אחר וגם לא מנסה להרשים".
עוד דבר שלימדה אותו העורכת האמריקנית הוא לא לדבר עם הסופר על הספר לפני עבודת האיור, כי אז ינסה לרצות את הסופר. "הוא חושב במילים ואתה חושב בתמונות", אמרה לו. הוא אימץ את זה, למרות שלדבריו "אני מכיר מאיירים מאוד מוצלחים בארץ שלפעמים הסופרים מחזיקים להם את המכחול ביד".
כך הוא עבד עם כולם, מלבד שלו ז"ל. "עבדנו בשותפות", נזכר אבולעפיה, "הוא היה מביא את הרעיון, למשל על איך האדם הקדמון המציא את הקבב הרומני (בספרו 'איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני'). מאיר כותב שהוא הפך אבנים, צלל בנהר ולא מצא קבב. אני ציירתי את מה שהוא כן מצא. למשל, הוא חיפש במערה והייתה שם נוסחה של איינשטיין. הייתי מוסיף דברים".
למרות שאיירת איתו הרבה ספרים, בשלב מסוים שיתוף הפעולה הזה נפסק. למה?
"זה לא שהיה ריב, אבל לא עניין אותי לצייר ספר ילדים על סבתא וסבא ואמא ואבא, שבו כולם צריכים להיות מנומסים. יש לו למשל סיפור מקסים על ילד מאוהב (הספר 'ככה זה כשאוהבים') אבל כבר לא יכולתי לצייר את המשפחה המנומסת, הרגשתי שזה מגביל אותי.
"אחריי היו לו שני ספרים עם מישל קישקה (קישקה, מהבולטים והידועים במאיירים, הקריקטוריסטים והקומיקסאים בישראל – ה.מ) וספר אחד היה מצולם. אולי אלה היו סיפורים שלא התאימו לי".
למה?
"אותה גננת, אותו סבא, אותו ילד. כמה כבר אפשר לשנות? אם זה היה סיפור על גן ילדים במשפחת האדם הקדמון, הייתי עושה את זה בכיף. אני לא אוהב את ההקשר של ילדים בגן וכולם חמודים ומנומסים וגרים בבית יפה. לא מעניין אותי. כל דבר חוץ מאשר סביבה כזו".
סיפורים שלמים נזנחו בגלל הפרעת קשב
ב-85' הוא שב ארצה אחרי שהות של שש שנים בארה"ב וקנדה. במשך כשלוש שנים כתב את "המצב חמור", קומיקס סאטירי שבועי במעריב; את האנימציה לקטעי הקישור לאירוויזיון 1999 שהתקיים בישראל; לתשדיר השירות של הטלוויזיה החינוכית "עצור בטרם תעבור"; קלטות וידאו לילדים ו"גן המפלצות" (עיצוב עשרות מפלצות ליצירת פסלים לתערוכה במוזיאון ארץ ישראל) ועוד. במקביל, שימש כמרצה ומנחה במוסדות לימוד שונים: ויצו חיפה, המדרשה למורים לאמנות, מכללת אמונה, המכון הטכנולוגי בחולון ועוד. ב-96' החל לנהל את היחידה לאנימציה בבצלאל, שם כיהן גם כפרופסור במחלקה לאמנויות המסך.
לאורך השנים הוא מקיים מפגשים עם ילדים ומבוגרים. בין היתר הוא מדבר בהם על ממד הקולנוע באיור. "באנימציה אתה מכתיב לצופה את זמן הצפייה. אתה ממציא את הדמויות. אם אין לך כישרון משחק ובימוי אתה לא יכול לעשות סרט אנימציה. הגרפיקאי של מונטי פייתון ביים הרבה סרטים בלייב".
את הילדים שהוא פוגש, הוא מלמד להתבונן על התנהלות של בני אדם, של חיות, להסתכל על הסביבה, "כי אפשר ללמוד מזה המון. הגוף שלנו לא סתם זז, הוא מספר סיפורים, הוא מסגיר תחושות שלעיתים אנו לא רוצים להסגיר. אם מישהו עושה פרצוף כאילו הוא עומד לבכות, זה גם יכול להיות פרצוף לפני שמתעטשים. יש כל מיני מחוות או תנועות שמספרות סיפור. אתה יכול בקלות לראות מי שמפחד, או מישהו שכואב לו או כועס. אתה יכול להיות הרבה יותר רגיש להבעות ולפוזות של גוף. כשאני רואה נשים שמנפחות את השפתיים, לדעתי זה זוועתי כי הפנים שלנו מייצרים אינספור הבעות. ברגע שאתה מתחיל להתערב, זה משנה את ההבעה".
הוא מלמד את הילדים לא להירתע מלצייר, לא לפחד מכך שייצא ציור לא מוצלח, אלא לצייר בשביל ללמוד. "לא בשביל שאבא או אמא, תוך כדי קריאת העיתון, יגידו 'איזה יופי' בלי להסתכל בכלל".
ילדים מרגישים, שהרבה פעמים זה מן הפה ולחוץ?
"בטח שהם מרגישים".
בעצם, הוא עצמו קצת ילד. אולי בגלל זה הספר האהוב עליו מבין ספריו הוא "לא תאמינו אבל זה מה שקרה", על ילד שמחולל מהפכה בבית וממציא סיפור לאמו, על חללית שהגיעה משום מקום ואחראית לכל הבלגן. "אתם אולי לא תאמינו, אבל זה מה שקרה", כך בספר. "גמרתי להכין שיעורים, השקיתי את העציצים, כמעט גמרתי לסדר את החדר, אבל פתאום נהייתי רעב. הלכתי למטבח לחפש משהו מעניין לאכול, ואז שמעתי צפצוף מוזר: צ'יפ, צ'יפ, צ'יפ"... חללית קטנטנה נכנסה דרך החלון ונחתה על השיש. החופה התרוממה ואור ירקרק זהר מתוכה. יצור חלל פצפון - חיזר, חיזרון - קפץ החוצה: 'שלום, יואב, אפשר לטלפן?'"
נדמה כי יואב הוא בן דמותו, ממש כמו יוגב המתקשה להתרכז מ"מחברת חיבור". "הדחיינות, זה דבר שממש מפריע לי", הוא אומר, בתשובה לשאלה אם הפרעת הקשב מפריעה לו ביומיום שלו. "אני מתחיל משהו ואז עובר לדבר אחר. זו הבעיה שלי: אתה עובד על משהו, פתאום יש בעיה, אתה הולך למטבח. היום כשאני מתחיל לארוז, לדלל את הבית, אני מפזר ורואה כל כך הרבה רעיונות שהזנחתי, עוד לפני ששמתי במחשב. סיפורים שלמים שזנחתי ומכל אחד מהם, אם יהיה לי הזמן, אוכל לעשות ספרים טובים. יש המון חומרים שכתובים במחשב שצריך לזרוק. כמו שמאיר שלו השמיד הכל לפני שמת, ניקה את השטח. זה נורא ואיום שפתאום מוצאים אחרי מותך חתיכת נייר ועושים מזה ספר" .
למה זה נורא?
"מי רוצה שיעשו משהו מדברים שהוא לא פיתח? למה שייקחו חתיכת פיסת נייר שלו ויעשו מזה ספר? אלה דברים לא גמורים, כל מיני רעיונות על פתקים".
"הייתי הולך להפגנות רק כדי לפגוש אנשים שמרגישים כמוני"
את התסכול שלו מהמצב הוא מביע דווקא במוזיקה, בפריטה על הגיטרה. "הנחמה שלי היא המוזיקה", הוא אומר. "אני לא יודע תווים, אבל אני עושה סקיצות כמו באיור וכתיבה. אני לא יודע אם יש ערך למוסיקה שאני עושה, אבל לא אכפת לי, לי זה טוב. זה ריפוי בעיסוק".
איך משפיע עליך המצב הכללי?
"אני מאד חרד. לא לי, אני חייתי את החיים שלי, אלא לעתיד של כולנו. יש פה דיקטטורה ממש של החרדים, זה שגולדקנוף הוא שר השיכון ואחראי על מנהל מקרקעי ישראל זה זוועה. תראי מה הולכים לבנות, רק לחרדים. אני אובססיבי בעניין הזה, ובמשך שנים והזהרתי שזו הסכנה שלנו.
"אני מאוד פסימי ולא רואה שום סיכוי עם כל ההזויים שם סביב ראש הממשלה, גוטליב וכאלו. לא מעניין אותו כלום. מישל קישקה עושה כל יום שלוש או ארבע קריקטורות על המצב בדף הפייסבוק של אק"י (איגוד הקריקטוריסטים והקומיקסים בישראלי). אני לא מרגיש צורך לזה, אני חושב שזה טיפשי. זה בזבוז אנרגיה. שום דבר לא מזיז לו"
גם על ההפגנות אתה יכול לומר אותו דבר, אבל אנשים עושים את זה כי הם מרגישים צורך.
"הייתי הולך להפגנות רק כדי לפגוש אנשים שמרגישים כמוני. אני לא מרגיש צורך. שום דבר לא יזיז לו. אני מנסה לתעל את זה לתחומים כמו מוזיקה ופיסול".
אם הילדים והנכדים שלך יחליטו לעזוב?
"הלוואי, אין פה עתיד. לדעתי אנחנו אבודים"