הספר עולמה של פרנקי הוא רומן גרפי שמתאר את (חכו לזה...) עולמה של פרנקי: כמו לכולם לפרנקי יש ילדות מעצבנות בכיתה ומורה שנואה במיוחד, אחות קטנה וניג'סית, וזוג הורים: אבא חורג ואמא חולת לב, שהיא החברה השנייה הכי טובה של פרנקי. היא לא בקשר עם האבא האמיתי שלה, מה שדי מטריד אותה, אבל באופן כללי נראה שהחיים שלה סבירים, מלבד דבר אחד: פרנקי מרגישה ש"משהו ממש לא בסדר" אצלה, וחוששת ש"המוח שלה מקולקל"; היא "מרגישה שהיא מכוכב אחר".
סם, החברה הכי טובה שלה (שמתניידת בכיסא גלגלים), מציעה את התיאוריה שפרנקי היא כנראה חייזר, ופרנקי זורמת עם זה. כך שזה לכאורה ספר על ילדה רגילה, לא הכי מקובלת, קצת רגישה מדי, שאוהבת אומנות ושונאת את בית ספר. אמא שלה רושמת אותה לחוג קרטה כדי לעזור לה להתמודד עם הצקות, חוג שהיא מחבבת למרות הסלידה הראשונית שלה ממנו, והנושאים המרכזיים שמעסיקים אותה כרגע הם מה היא תכין לתחרות האומנות, העובדה שאין לה טלפון נייד, ואם היא תצליח לאתר את האבא האמיתי שלה.
תחילה נראה שפרנקי היא ילדה רגילה למדי, שהאישיו המרכזי שלה הוא העובדה שהיא הכי נמוכה בכיתה; היא עוברת ביקורות תקופתיות בבית חולים, בעקבותיהן היא מתחילה לקחת הורמון גדילה. אבל פרנקי היא דמות יותר מורכבת מזה, וכבר בעמודים הראשונים אנחנו לומדים עליה שהיא קצת שונה מילדים אחרים. לכאורה, ההבדלים הם לא קריטיים – היא לא כל כך מצליחה להשתלב (למי מאיתנו זה לא קרה?); היא אוהבת מוזיקת רוק, ומתייחסת אל מוזיקת פופ כאל "נחותה" (היא ועוד מיליוני טהרני מוזיקה); והיא לא ממש מבינה איך היא מרגישה. אבל הבעיה המרכזית שלה היא שהיא תמיד אומרת את הדבר הלא נכון, מה שלא עוזר למצבה החברתי.
אולם ככל שהסיפור מתפתח, אנחנו מגלים מאפיינים נוספים של פרנקי כמו אכילה בררנית ("אני אוכלת רק ואפל בלגי") וקושי להתמודד עם רעשים יומיומיים, שרומזים לנו מה שייאמר במילים מפורשות בסופו של הספר: פרנקי נמצאת על הספקטרום האוטיסטי. אבל, עם ההיכרות עם פרנקי אנחנו מבינים שזה לא אומר ש"המוח שלה מקולקל", אלא פשוט שהמוח שלה עובד בשיטה אחרת – ממש כאילו יש למוח שלה מערכת הפעלה שונה, מה שלא הופכת אותה לפחות טובה, אלא פשוט לאחרת. וכשפרנקי מצליחה, בעזרת חברותיה, לאתר את אביה האמיתי, היא גם מגלה שהיא לא לבד בזה – גם אבא שלה הרגיש תמיד לא שייך ואמר את הדברים הלא נכונים בזמן הלא נכון, סבל מקשיי ריכוז ומבריונות; ורק לאחרונה הוא אובחן באוטיזם. גם הסופרת עצמה אובחנה על הרצף רק בגיל 27, ונראה שכמו לא מעט מאובחנים באיחור, היא בעיקר חשה הקלה – היא מעידה על עצמה שהאבחנה עזרה לה להבין את עצמה באמת.
חשוב לציין ש"עולמה של פרנקי" שזה לא ספר על אוטיזם – זה ספר על ילדה שהאוטיזם משפיע על ההתנהלות שלה, אבל הוא רק נדבך אחד מתוך האישיות שלה והחוויות שעוברות עליה. פרנקי עוברת חוויות התבגרות רגילות, מקבלת זריקות של הורמוני גדילה, מחפשת ומוצאת את אבא שלה, מנצחת בתחרות האומנות ומתמודדת עם מצבה הרפואי של אמא שלה – כל זה הופך את הדמות לאמינה ומעוררת אמפתיה ואת הסיפור למעניין ומשעשע, ועל הדרך, בלי לעשות יותר מדי עניין, גם חושף את הקוראים לנושא האוטיזם.
