"מאז המלחמה הילד שלי מסתגר בחדר. מה לעשות?

שאלה: "הבן שלי בן 16. אני מרגיש שהוא עבר הרבה בשנים האחרונות. ימי הקורונה והבידוד החברתי שנדרש אז, המצב הביטחוני ששיבש את השגרה, וגם מעבר לתיכון וצורך להתמקם מחדש מבחינה חברתית.

"בשנה האחרונה הוא מאוד הסתגר. הוא ממעט לשתף אותנו בחייו, נמצא הרבה בחדרו, מבלה הרבה במסכים וכמעט לא יוצא מהבית. אין לו חברים שהוא נפגש עימם אחרי בית הספר. הוא מסרב לעשות ספורט או ללכת לחוגים כלשהם, אך מתפקד לימודית באופן סביר. בבית הספר הוא מספר שיש לו כמה חברים שאיתם הוא משוחח בהפסקות. שמתי לב שקשה לו לדבר עם אנשים מחוץ לבית והוא נראה מאוד נבוך. הוא עונה לשאלות בקצרה, ונמנע ממקומות הומים, או ממקומות כמו חנויות, שבהן הוא צריך לבקש דברים או לתקשר עם מוכרים. בעבר ניהל קשרים עם חברים אחר הצהריים וגם הלך לחוגים. כיום אינו נפגש עם בני גילו או יוצא אחר הצהריים.

"אנחנו דואגים לו ולא כל כך יודעים איך לסייע לו. האם נכון לחכות או שנדרשת התערבות כלשהי? אציין שבגלל שהוא לא משוחח איתנו כמעט אני לא יודע עד כמה המצב מפריע לו".

תשובה: "כפי שכתבת השנים האחרונות היו רצופות בהפרעות לשגרה ובנסיבות שלא אפשרו לילדינו רצף מבחינה לימודית וחברתית. ישנם ילדים עם רגישות אישיותית גבוהה יותר שעליהם חוסר היציבות עלול להשפיע אפילו יותר, ואולי בנך הוא בקטגוריה הזאת. יש לזכור  שבנך נכנס בשנים הלא יציבות האלה גם לגיל ההתבגרות, מה שמביא עוד שלל שינויים גופניים ורגשיים, וההתמודדויות חברתיות.

"אני ממליצה לכם, ההורים, לראות כעת בבית כמקום שיכול לתת לו תמיכה וקבלה ולנסות לא להפוך את הבית למקום שיפוטי או רודפני, מבחינת התחושה של בנך שאתם מצפים ממנו לדברים מסוימים או מאוכזבים מתפקודו. עם זאת, חשוב ליצור בבית שיח על הדברים שאתם רואים או שמדאיגים אתכם ולשתף אותו בתחושותיכם (גם אם רק אתם מדברים בהתחלה, והוא לא משתף, זה תהליך שבמהלכו הוא יקבל מכם מודל לכך שאפשר לדבר על דברים רגשיים, ואולי ישכלל מעט, עם הזמן, את היכולות שלו לשוחח). אפשר לומר לו למשל שאתה לא יודע אם הוא מרוצה מהמצב או רוצה לשנותו, או לשאול אותו אם יש משהו שאתה יכול לעשות כדי שיהיה לו קל ונעים יותר. אפשר לברר איתו אם הוא רוצה, אבל חושש, לעשות כל מיני דברים, או שהוא פשוט לא מעוניין. אפשר לספר קצת עליך ועל ההתמודדויות שלך בעבר, וגם להדגיש בפניו את התכונות הטובות שלו ואת הדברים שאתה אוהב אצלו.

"אפשר גם לומר לו שהבחירות וההחלטות הן שלו, אבל שתפקידכם כהורים לוודא שהוא מקבל את העזרה והתמיכה שדרושים לו כדי להיות מאושר בחיים שלו. אפשר גם להציף את הפער בין מה שאתם רוצים בשבילו, לבין מה שהוא רוצה (אם אכן קיים פער כזה). המטרה בשיחות כאלה היא שתחושותיו ותחושותיכם יקבלו מילים, שהוא ירגיש שאתם רואים אותו, שאתם בעדו, לא שופטים אותו ומוכנים לעזור לו.

"כדאי להציע לו מדי פעם לעשות דברים ביחד כמו ללכת לסרט, לעשות ספורט משותף, ללכת לקניון או לאכול יחד גלידה (בהתאם לתחומי העניין שלו). גם אם הוא מסרב, יש ערך לכך שאתם ממשיכים להציע ולנסות להגיע אליו כי כך הוא מרגיש שאכפת לכם.

"תחבקו אותו אם הוא מאפשר, ותנסו בכל דרך למצוא את נקודות החיבור איתו, כמו צפייה משותפת באיזו סדרה, ארוחה משותפת או כל דבר שהוא מסכים לו. הזמינו אותו להצטרף אליכם לפגישות עם המשפחה המורחבת ותגידו לו שחשוב לכם שמדי פעם יבוא, גם אם הוא יושב בצד ועושה את הדברים שלו.

"אם בנך מביע תסכול ממצבו החברתי אפשר להציע לו להצטרף לקבוצה חברתית שבה הוא יכול לפגוש ילדים בני גילו שנמצאים במצב דומה לשלו, ולשכלל את המיומנויות החברתיות שלו. אפשר גם להמשיך להציע לו חוגים, או אפילו למצוא חוג כלשהו שאפשר ללכת אליו יחד איתו כדי "לרכך" את החוויה. פעילות גופנית משפיעה מאוד על מצב הרוח ואם יצליח להתחבר לספורט כלשהו זה יכול לשפר את הרגשתו. 

"מה שאני מציעה הוא למעשה שילוב בין הרבה קבלה ותמיכה מצדכם, ההורים, ובין הכוונה עדינה אך ברורה לכיוון של פתיחות יותר גדולה של בנך לעולם שבחוץ. זה תהליך שדורש סבלנות, נחישות, וגם רגישות אליו.

"ייתכן ובנך סובל מחרדה חברתית שבאה לידי ביטוי בכך שמול אנשים חדשים, מקומות מחוץ לבית וסיטואציות שבהן הוא נדרש לתקשר עם אחרים הוא חש סימפטומים של חרדה ולכן נמנע מלחשוף את עצמו למצבים כאלה כי זה גורם לו מצוקה וסבל. אם אתם חושבים שזה הכיוון, כדאי לשתף אותו במחשבות שלכם ולהציע לו עזרה מקצועית. חשוב להסביר לו שיש טכניקות ושיטות שיכולות לעזור לו להתגבר על החרדה. ייתכן גם שחוסר המוטיבציה שלו לעשות דברים קשור לדכדוך, וגם כאן אולי נדרשת עין מקצועית כדי לאבחן את הדברים".