המצב הבטחוני מטלטל את כולנו. על חלקנו רואים זאת מיד, אולם יש לא מעט שמצליחים להסתיר את הלחץ והחרדה. כך גם בקרב ילדינו. לצד אלו שיודעים לבטא את החששות והחרדות באופן מאוד מוחצן ומובהק, יש רבים אחרים שנראים, על פניו, כאילו דבר לא נוגע בהם. האמנם?
רגיעה או לא – הילדים שחיים במציאות הביטחונית המורכבת שלנו כאן חווים את השינויים ומפנימים אותם. רק תחשבו על ההורים של היום שחיו את מלחמת המפרץ בצעירותם, מלחמה שארכה חודש וחצי, ובה שוגרו 39 טילים לישראל. כעת תכפילו את המספר, ותשלשו – ותבינו מה עובר על הילדים של היום.
"ציורי ילדים הם כלי מדהים שיכול לספר לנו ההורים את מה שלא תמיד הילדים מצליחים לבטא במילים", אומרת לנו מיכל וימר, תרפיסטית באמנות ומומחית בפענוח ציורי ילדים, שערכה מחקר בקרב ילדי עוטף עזה ובו השוותה בין ציורים שצויירו על יד הילדים בימים שקטים של שגרה וציורים מהשבוע האחרון. "אני חוקרת ציורים של ילדים כבר מעל שני עשורים. ביקרתי ילדים שחיים באפריקה בבתי בוץ, שמציירים בתים רגילים לגמרי – עם חלונות וארובה; ראיתי איך ילדים שחיים בשיא העוני מציירים ציורים שמחים ורגועים. הילדים הישראלים שחיים ב'עוטף', יודעים גם הם לצייר את הטוב שבחיים שלהם".
אבל מה קורה כשהם מצויים תחת עוד "מבצע" של אזעקות וריצות לממ"ד? אז הלחץ מוצא את דרכו אל הדף, וכך זה נראה.
דנה (בדוי), 4: קשתות מול רסיסים
מה רואים בציורים: בציורים של דנה רואים מיד את ההבדלים. בימים רגועים – הציור צבעוני ומלא, הצביעה רכה ורגועה. כשהיא מציירת אלמנטים אפשר לזהות בבירור דמויות של פרחים פרפרים – אבל עדיין הכל די מפורק במרחב הדף (כלומר - גם ימים רגועים לא באמת רגועים מבחינתה).
בימי ההסלמה: הציורים שלה השתנו עוד יותר: בציוריה הכל מתפרק, אין צביעה זורמת, והאלמנטים מפוזרים במרחב הדף - מפורקים ומרוחקים האחד מהשני.
מה אני למדה מהציורים: "לפי הציורים, היא זקוקה להרבה איסוף ותיווך של כל מה שקורה סביבה, היא לא תמיד מבינה את הקשר בין האירועים השונים, וצריכה את ההסבר הזה - על אחת כמה וכמה בזמנים מבולבלים שכאלה".
מה חשוב לעשות? אל תנסו לצייר בעבורה מציאות מושלמת, גם אנחנו מפחדים, ומותר לפחד. אם הילדה שואלת "מה יקרה אם נמות?" עונים: אנחנו לא מתכוונים שזה יקרה, ונעשה כל מה שאפשר כדי לשמור על עצמנו. וממשיכים את השיחה בנושאים של מה נעשה כשנצא מכאן, ומה עוד אנחנו מתכננים להיום. שימו לב שמוקד החרדה המרכזי הוא חוסר הידיעה וחוסר השליטה. אם ניתן לילדים עוגנים קטנים של שליטה, או אפילו נדבר איתם על כמה זה קשה שלא יודעים מה יהיה – נשיג תוצאה של רוגע. הנה הציור שציירה אותה ילדה, יום אחרי שהאמא דיברה איתה, ופתאום יש בציור משהו מסודר ומובנה יותר בתוך כל הכאוס שמסביב".
תמר (בדוי), 7: צבע מול ריק
מה רואים בציורים: גם כאן רואים שבזמנים רגועים הילדה מציירת ציור מלא צבע ואנרגיה, ובימים של "צבע אדום" – הציור הופך לריק, וגם הנושא משתנה.
מה אני למדה מהציורים: "זו ילדה מתוקה וחברותית מאוד, והדבר שהכי קשה לה בעתות כאלה לפי הציורים - זה דווקא השהות בבית והריחוק מהחברות שלה. לפי הציורים כדאי מאוד לנצל את כל האופציות האפשריות - טלפון, שיחות וידאו וכל מה שיעזור לה לשמור על קשר איתן, כי זה מה שמחזק אותה היום, ויעזור לה להרגיש מחוזקת יותר".
יהלי (בדוי), 9: טבע מול טנקים
מה רואים בציורים: ההבדלים כאן מאוד בולטים: לא רק שבימים רגועים הנושא של הציור הוא טבע וחיות, אלא שגם הציור בעצמו מצויר בשלווה, עם צביעה רגועה, שמש בשמים, מים לשתייה, ובאופן כללי תחושת שלום ושלווה. השבוע, הציור של יהלי היה שונה לגמרי: ציור של מלחמה, ריבועים מחלקים את הדף ומנסים לעשות סדר, ציור בעט בקווים חזקים ובצבע אחד.
מה אני למדה מהציורים: לפי הציורים, הדבר שהכי מרגיע אותו זו תחושת ההצלה והעזרה לאחרים. הוא מאוד לחוץ עכשיו, אבל משהו כמו הובלה של ילדים אחריו מרגיעה אותו.
מה ניתן לעשות: "מלבד לתת לו תפקידים בבית ואחריות, מציעה שיהיה אובייקט שאפשר 'להניח' עליו את החרדה. אובייקט כזה יכול להיות: צעצוע, בעל חיים, ציור וכן גם אח קטן. הרעיון הוא שאפשר להגיד שהצעצוע פוחד ולא אני, שנמאס לכלב מהמצב והוא רוצה לדעת מתי יהיה שינוי – ברגע שילד יכול להשליך על אובייקט חיצוני את התחושות שלו, הוא לא מסתכן בתשובה ומרשה לעצמו להגיד יותר בקול רם את מה שהוא באמת מרגיש. בהמשך, בגלל שצריך לעזור לאותו צעצוע/בעל חיים, הילד יגלה בתוכו את הכוחות להתמודדות.
מיקה (בדוי), 4.5: שותפות מול התכווצות
מה רואים בציורים: בציור הימני של מיקה, שצוייר בימים "רגילים", יש סימנים של ילדה שמחה. הציור צבעוני ומלא חיים, יש בו סיפור ועלילה, הדמויות גדולות ומצוירות מקרוב. בימים של מלחמה – הצביעה הופכת לזוויתית ונוקשה, הכל צפוף והדמויות קטנות מאוד, עומדות לחוצות בין שרבוטי הצבע.
מה אני למדה מהציורים: "מיקה ילדה מתוקה, ואפשר לראות בציורים שכרגע היא מאוד לחוצה ופוחדת. שילוב של חוויה חושית מאד עוזר לנו ברגעים שכאלה, כשהציורים כל כך מתוחים וזוויתיים".
מה ניתן לעשות? "אני ממליצה לשלב עבודה עם מים בשילוב מוסיקה - אפילו משחק עם גיגית של מים חמים וסבון שתכניסו לממ"ד יעשה עבודה טובה. בבוקר למחרת כותבת לי האמא שעשתה את מה שהצעתי, והופתעה מעוצמת השינוי. עבודה עם חומרים טבעיים כמו אדמה ומים מרגיעה הרבה פעמים את הילדים בתוך האי הסדר של מלחמה.
הנה התמונה של ילדיה המתוקים (פורסם באישור ההורים והילדים)
עברי בר עם, 6: חיילים מחייכים
מה רואים בציורים: עברי מצייר בציור גם את החיילים שלנו וגם את החיילים של הצד השני. עברי רק בן 6 וכבר מפעיל מנגנון חכם מאד של הנפש. הוא לא רואה את המציאות בשחור ולבן, בטובים ורעים – הוא רואה את החיילים שלנו וגם את החיילים של הצד השני. הוא מצייר את כולם מחייכים, בשני הצדדים החיילים באותו צבע ובאותה צורה, לראות כך את המציאות על כל המורכבות שלה זה לא מובן מאליו - לא בגיל 6 ולא בגיל 60, וכשרואים כך אולי זה מסייע ולו במעט להתמודד עם הקושי של ההתקפות.
מה ניתן לעשות? ילדים לפעמים שואלים אותנו: 'למה הם עושים לנו את זה? למה הם לא אוהבים אותנו?' אפשר לומר להם שכך זה נראה כשמדינות רבות ביניהם. אפשר לומר להם שנכון, לא כולם אוהבים אותנו ואפשר לדבר על כך שבצד השני יש אנשים שגם רוצים שהמלחמה הזו תיגמר.
מה רואים בציורים כשהילדים רגועים ונמצאים בשיגרה?
- ציורים ברמה גבוהה ותואמת גיל
- יצירתיות וצבעוניות
- עיסוק בנושאים של טבע, חיות ומערכות יחדים
מה רואים בציורים של ילדים שנמצאים תחת מלחמה?
- ציורים ברמה נמוכה שלא תואמת גיל
- ציורים ריקים ובצבע אחיד
- עיסוק בנושאי מלחמה וציור של רגשות כמו פחד
מה עושים?
לא מכחישים את הפחד
כהורים אנחנו רוצים להרגיע ולהגיד משפטים כמו: "אל תדאג הטיל נפל רחוק" – אבל דווקא מה שבאמת מרגיע זה להגיד: "נכון, זה באמת חזק. עוד מעט נצא ונראה איפה זה נפל, ולפי זה אולי נוכל לזהות מתי זה קרוב ומתי רחוק".
מוצאים מישהו חלש יותר לעזור לו
"כאשר אנחנו עוזרים לאחרים אנחנו מגלים בתוכנו את הכוחות. מי יכול להיות חלש יותר ממני? צעצוע, בעל חיים ואולי אח קטן. אפשר 'להלביש' עליו את כל הפחדים שלי: 'הוא פוחד, הוא שואל מה יהיה אם נמות' ובעצם אנחנו עונים לדמות שהילד השליך עליה את פחדיו.
מציירים
הציור מאפשר לילדים לשים על הדף את מה שהם מרגישים, את כל הכעסים והחרדות שלפעמים לא מוצאים להם מילים. כשהציור על הדף פתאום הפחד מקבל מסגרת, אפשר להתבונן על הטיל שציירתי, להסביר מה ציירתי ובעיקר להרגיש שיש לטיל הזה גבולות (גם אם אלו גבולות הדף).
ומילה אחרונה להורים
אנחנו, שגרים בכל אזורי התקפות הטילים, מרגישים לפעמים אכולי אשמה שזו המציאות אליה הבאנו את ילדנו. חשוב להבין, שהעולם אינו מקום מושלם ומדויק. בכל מקום שהיינו מביאים את ילדנו הם היו נתקלים בקשיים ובימים קודרים. התפקיד המרכזי שלנו כהורים הוא להיות אלו שמלווים באהבה את הילדים ברגעים בהם הם פוגשים בפעם הראשונה את אי הודאות וחוסר היציבות של החיים – וליווי הוא לא להיות סופרמן, אלא לחוות ביחד איתם את כל קשת הרגשות האנושית.
*מיכל וימר היא תרפיסטית באמנות, מומחית בפענוח ציורי ילדים ומנהלת מסלול לימודי תעודה בהדרכת הורים ופענוח ציורי ילדים: https://todraw.co.il/