מקצוע ההוראה זוכה לתדמית של מקצוע קל ומשתלם הכולל שעות עבודה נוחות, ימי חופשה בשפע וכמובן קביעות שלא מאפשרת לפטר גם מורים גרועים. למרות התנאים הטובים והמיוחדים, וארגוני עובדים חזקים שמגנים על המורים, ניתן לראות כי רבים בוחרים לפרוש מהמקצוע. בירור קצת יורת מעמיק מגלה כי רוב המורים שפורשים הם דווקא אלה שאוהבים ללמד ולא מתייחסים לתנאים, אלא מרגישים שהמערכת עצמה לא טובה לתלמידים וחייבת להשתפר.
בשנה האחרונה לדוגמה, פרשו מאות מורים והשאירו את מערכת החינוך בחוסר. הם השאירו מאחור חופשת חגים ואת החופש הגדול ויצאו לדרך חדשה, בהבנה שהמערכת חייבת להשתנות. "שמעתי שחסרים מאות אנשי חינוך לפתיחת שנת הלימודים הבאה, כדאי לכם", כתבה דסי פפרמן (40) מהיישוב גינות שומרון, "זה תפקיד עם מלא בפלוסים, למשל - ימי עבודה קצרים יחסית ובמצטבר בערך 90-100 ימי חופשה בשנה. אל תזלזלו. זה באמת כיף מטורף. יוצא למורה לעבוד עם אנשים שברובם הגדול מאד - הם חדורי שליחות, אכפתיות ורצון להיות אנשים טובים יותר. אם אתם לא תורנים בחצר בהפסקה, אתם יושבים עם קלאסה אנושית. מילה שלי. זה החלק שקשה להיפרד ממנו. יש קביעות. אי אפשר לפטר אותנ כמעט, לא משנה כמה נוראיים היינו. אם שכחנו שיום השואה היום - אז אי אפשר לפטר אותנו. חסרים מורים. תתעוררו. תודו שלא כולכם זוכים לכל הטוב הזה".
לא עוזבת בגלל הורה שאיים לשרוף אותי
פפרמן התחילה לעבוד בתחום לפני כעשרים שנים. את הכשרתה בתחום ההוראה עברה לפני 19 שנים במכללת דוד ילין בירושלים, ואת הסטאז' שלה עשתה בויצ"ו בירושלים.
מדוע את עוזבת את החינוך אם כל כך טוב?
"זה לא בגלל השכר שאחרי 12 שנות ותק, כפל תארים ומאות שעות השתלמות, מגיע ל-10 אלפים שקלים ברוטו - למרות שזאת סיבה מצוינת. זה לא בגלל שאמא כלשהי איימה לשרוף אותי פעם, לא בגלל אמא אחרת שכתבה עליי מכתב מרושע לפיקוח, זה לא משום שאני נאלצת להתמודד עם ילדים שלא פוגשים את ההורים שלהם כמעט ולכן ההורים שלהם לא מחנכים אותם ולא יודעים איך זה להיות איתם כמה שעות ברצף. זה לא בגלל השעות של בדיקת מבחנים וזה לא בגלל הטלפונים להורים בלילות. אני חושבת שהמערכת חוטאת לתפקיד ולא מכינה ילדים לעתיד הלא ידוע באמת. כן, למורים ניתנה אוטונומיה מסוימת, אבל בינינו, בגלל הציונים, התעודות והתכנון השנתי (וגם בגלל המבנים הארכאיים) האוטונומיה ממנו והלאה. חוץ מזה, מיציתי. הגיע הזמן שלי ללמד אנשים טיפה יותר מבוגרים את מה שלא זכינו ללמוד כשהיינו קטנים".
פפרמן מספרת שהיא עזבה את מערכת החינוך לארבע שנים ולאחר מכן חזרה. "ניסיתי את מזלי, הייתי מורה לאנגלית במשך חודשיים ואז במילוי מקום בבית ספר אחר. לא נהניתי וגם לא כל כך מצאתי את עצמי, הייתי בת 28, ואחר כך מצאתי עבודה כמחנכת. הייתי צריכה כסף, הכנסה קבועה, מצאתי את עצמי מחנכת כיתה ג' וסוף סוף נהניתי, הלכתי בשמחה ובכיף לעבודה. כשהתגרשתי, הייתה לי תינוקת בת פחות משנתיים, הנקתי, ואני חושבת שבתקופת הגירושים המערכת נתנה לי יציבות. הכול היה לי ברור, כשכל החיים שלי התמוטטו - שחיתי במים שאני מכירה היטב, לא הייתי צריכה ללמד את עצמי משהו חדש. כשזמני השהות שלו היו על אפס, זה נתן לי יציבות כלכלית. אמנם ההכנסה לא גבוהה, אבל בחופשות יכולתי להיות איתם כמו עם ילדיי".
ובכל זאת, לדבריה של פפרמן, יש לא מעט תלונות וסיבות שבעטיין היא החליטה לעזוב את המערכת. "ההורים לא מבינים את התפקיד שלהם כהורים. זה נכון גם לחינוך של הילדים, שהוא חינוך פחדני שלא מציב גבולות, שאין כמעט כללים. ההורים כמעט ולא בבית והם רוצים לפנק. אחרי 12 שנים כמחנכת אני יכולה לומר כמובן שלא כל ההורים כאלה, אבל כשיש הורים כאלו בכיתה אין לך מספיק כלים לחנך בעצמך את הילדים. את לא יכולה להוציא ילדים החוצה, אין לך גב מההורים ותמיד יש תלונות. מאוד קשה לעשות שינוי, אני הצלחתי כי ההסכמים שלי היו מול הילדים. ילדים יודעים מי מכבד אותם והיו לי גבולות ברורים מאוד. הילדים אהבו וכיבדו אותי, כך שיכולתי להחזיק כמה כיתות באותו יום, אבל זה היה בלתי נסבל".
פפרמן מתארת עבודה באווירה שאינה נעימה וכוללת איומים. "הייתה אווירה מפוחדת שאני לא סבלתי. זה קורה בכל בית ספר. לדוגמה – אחת האמהות, שצרחה פעם שמחר היא שורפת אותי כי הצבתי לבת שלה גבולות. לא פחדתי מהאיומים, ולא ניגשתי למשטרה. אם לא הבת שלה הייתי ניגשת למשטרה".
משרד החינוך לא מכיר את השטח ורואה רק הצגות
מקרים כאלה הם בלתי נסבלים ואין למערכת מענה באמת טוב או פתרונות. בנוסף, לדבריה של פפרמן המשרד עצמו – מנותק מהכיתה. "משרד החינוך עצמו כישות, לא נכנס לכיתה כבר ארבעים שנה. אני עזבתי לפני שנכנסה שרת החינוך, יפעת שאשא-ביטון, אני תולה בה תקוות. בעיניי, יש שם מפקחים שיושבים על סיר הבשר ולא נכנסו לבתי ספר, וכשהם מגיעים לבית הספר מכינים להם הצגה. מקשטים ומנקים כמה שרק ניתן ולא תמיד הם באים בכלל למסדרון"
"ראיתי את זה אינספור פעמים", היא ממשיכה, "הכרתי מורים שהיו מוכנים לשנות את טבלאות האקסלים בגלל פחדים. מורים שהיו מוכנים לשנות את הממוצע הכתוב, בשביל שקט תעשייתי. אי אפשר באמת ללמד כשיש לך 40 תלמידים בכיתה. המורים עושים מעל ומעבר, ואין למשרד החינוך באמת תגמול אמיתי בשביל המורה, לכן הרבה מורים לא טורחים. את יכולה להיות רכזת מקצוע ולקבל במקרה הטוב רק תוספת של 6 אחוזים. לאורך השנים המערכת הולכת ונחנקת, יש יותר ויותר ילדים עם לקויות למידה ויש גבול ליכולת".
לאן הלכת? במה את עוסקת היום?
"היום יש לי קליניקה פרטית, מופע שקוראים לו 'דברי אישה', קיבלתי דמי אבטלה והייתי עם המשפחה. אחת השנים הטובות. הדבר היחיד שאני מתגעגעת אליו זה לאנשים. אני מתגעגעת לתלמידים ולמורים".
בכיתי מההשפלה
דסי לא לבדה. ישנם מורים רבים שעוזבים מדי שנה. "מכרתי את נשמתי לשטן במודע", מספרת דנה פרג' (29) ממושב עזריקם שפרשה גם היא, "היום האחרון של השנה הראשונה שלי היה ביומי החופשי. רציתי לבוא בכל זאת להיפרד מהתלמידים כי לא הייתי אמורה להישאר שם שנה נוספת. ערב לפני סיום השנה קיבלנו מייל לגבי סדר היום של היום האחרון וראיתי ששיבצו אותי לאיזו תחנה, וגם לליווי כיתה אחת לאורך היום. לא התרגשתי כי דברים כאלו קורים, אבל בכל זאת - זה היה יום חופש שלי ולא תכננתי להגיע לכל היום".
דנה החליטה להיות אחראית ושלחה הודעה לסגנית המנהלת על כך שלא תוכל להישאר לישיבת הסיום שתוכננה לסוף אותו יום ואף קיבלה את אישורה. "הגעתי באותו בוקר והתחלתי לעזור למורות בהתארגנויות האחרונות לקראת התעודות. ישבתי בחדר של אב הבית ובדיוק נכנסה המנהלת והתחילה פשוט לצרוח עליי משום מקום על איך זה שאני לא נשארת לישיבה ומה נראה לי ואיך אני פוגעת בעצמי ושחבל על כל השנה שעבדתי שם קשה והרסתי לעצמי את השם. היא ממש יצאה עליי באופן קשה עד שמורות נכנסו והיו בהלם. בכיתי מההשפלה שחוויתי, באותו יום פשוט יצאתי משם ולא נפרדתי מאף אחד".
אין זו הפעם הראשונה או היחידה שדנה חוותה התעמרות במקום עבודתה. "בשנה האחרונה, בתחילת השנה לקראת סוכות, המנהלת סיפרה שתהיה השתלמות מוסדית. אני הייתי אמורה לקחת השתלמות של מורים מתחילים וחשבתי שאקח עוד השתלמות אחת מקוונת במקום להגיע מאוחר פעמיים בשבוע הביתה (היה לי ילד אחד בן שנה וחצי בזמנו ועוד עבודה לערב להשלמת הכנסה). לאחר שהציגה את ההשתלמות, נכנסתי למשרד המנהלת להסביר לה שאני לא לוקחת את ההשתלמות המוסדית כי נרשמתי להשתלמויות אחרות. המנהלת פשוט רתחה. היא חזרה שוב ושוב על כך שאני חייבת לקחת את ההשתלמות למרות שאין חובה כזאת. הסברתי לה שאני לא חייבת וקראתי את הזכויות שלי. זה כמובן לא עניין אותה והיא אמרה לי שאני צריכה לחשוב אם אני במקצוע המתאים בכלל. היא ממש לחצה אותי לפינה עד שאמרתי לה שאולי באמת אני לא צריכה להמשיך לעבוד שם ויצאתי מהמשרד שלה בבכי".
לשבת יום שלם נפוחה מבכי ולעשות בייביסיטר
כאן לא מסתיימים סיפורי האימה של פרג' מבתי הספר בו עבדה. "הדבר הכי חמור ולא אנושי שקרה לי בבית הספר האחרון, היה שבת הזוג של אחי נפטרה בשעה 7:58 קיבלתי את ההודעה כשאני כבר בבית הספר והסגנית פשוט לא נתנה לי ללכת הביתה. היא אמרה שאין לה מורות מחליפות ואין מי שייקח את הכיתות שלי ושאני אפעיל להם סרט ולא אלמד. לא יודעת למה זה נראה לה הגיוני שאני אשב שם יום שלם נפוחה מבכי ואעשה בייביסיטר".
פרג' עבדה רוב חייה עם ילדים, עוד כשהייתה נערה בתנועות נוער. היא מספרת כי תמיד ידעה שהיא רצתה לעבוד עם ילדים. "לקראת השחרור מהצבא ידעתי שאני לא רוצה לבזבז זמן, אז בזמן השירות שיפרתי בגרויות ובחופשת השחרור התחלתי כבר קורס הכנה לפסיכומטרי. עזבתי את המערכת אחרי שלוש שנים בהן לימדתי בשלושה בתי ספר שונים. לצערי עזבתי בתחושה ש'נפלתי בין הכיסאות'".
"אני לא שמחה שעזבתי", היא מודה ומתוודה, "הייתי רוצה להיות המורה שאני בתוכי. אני יודעת שהתלמידים שלי היו מרוויחים ממני המון ושאני הייתי מרוויחה מהם המון ויש לי הרבה מה לתת. אני ממש מתגעגעת למקצוע ואפילו השנה לקחתי על עצמי פרויקט ולימדתי קורס הכנה לבגרות באנגלית בכפר הנוער קדמה. לא אשקר שהעבודה שם גרמה לי להתגעגע יותר למקצוע ולראות צד אחר שלו - אבל הנוחות שיש בעבודה שלי כיום והעסק שבו אני עובדת, כל כך מכילים אותי. אני מקבלת את כל זכויותיי ונותנים לי הרגשה שאני הכרחית ומוצלחת וכרגע זה פשוט מספיק לי"
תמליצי לאחרים להיות מורים?
|האמת שלא אמליץ לחברותיי ולמכריי להיות מורים. אמליץ לאותם אנשים שמזלזלים במורים, בחופשות שלהם ובמקצוע הכל כך קשה הזה - שילכו ויתנסו אפילו חודש אחד במקצוע ויבינו שלא כל הנוצץ זהב הוא. אנשים צריכים להבין שכל תנאי חיובי שהמורים זכאים לו - מגיע להם ואפילו יותר".
לעבור מהוראה להייטק
אחת הטריגרים הנפוצים להגיע למקצוע ההוראה במסגרת משרד החינוך, הוא כאשר יש אדם נוסף במשפחה אשר הוא עובד גם כן במערכת. אמה של נטלי יעקב (34) מתל אביב, עובדת בתחום ההוראה שנים רבות וכך גם אחותה."הייתי מורה כמעט חמש שנים", היא מספרת, "התחלתי לעבוד במקביל ללימודים. בשנה הרביעית כבר הייתי רכזת. כשהייתי בסטאז' היו לי מורות תחתיי והייתי מלווה פרחי הוראה".
יעקב הייתה מסיימת יום עבודה בשעה 2 בצוהריים, ומלמדת שיעורים פרטיים עד עשר בלילה כדי להתקיים. "למורים לא נותנים להתקדם מבחינה מקצועית, אין לנו אפשרות להבין את העולם שלנו. הייתי עוף מוזר במשרד החינוך ודי מהר הרווחתי פי שלוש".
"היום אני מרוויחה יותר ועובדת פחות. לא היו לי ערבים, לא היו לי סופי שבוע, התקשרו אלי הורים, הם רצו לדעת אם הילדים מתקדמים. אם אתה מורה אתה צריך להיות זמין ואתה צריך להיות בישיבות פדגוגיות. היום אני עובדת בהיי-טק כמנהלת הדרכה, ומרוויחה למעלה מ-20 אלף שקלים בחודש. לא ראיתי את עצמי ממשיכה במשרד החינוך, מביאה ילדים וחיה בכבוד".
ומה קורה איתך בימינו?
"למדתי במסגרת פרויקט מצטיינים ונשלחתי לדנמרק ולנורווגיה. שם שמעתי כמה מורים אחרים בעולם מרוויחים ונפתחו לי העיניים. זה היה ממש מעצבן, הם יכולים להמשיך להיות מורים אבל לי זה עשה לי בוקס בבטן, אנחנו משועבדים למערכת. היום אני מלמדת מורים שעזבו את המערכת, לומדת תואר שני ב-HIT".
"המציאות קופחת על פני כולם", היא מוסיפה לסיכום, "היום כל מה שמלמדים בבית הספר להוראה כבר לא תקף, כל המחקרים מפריכים את זה. אנשים לומדים בצורות שונות. אין דבר כזה לשנן, זה לא עובד. כשיש לך 27 או 32 תלמידים בכיתה. את לא יכולה לחלק את הילדים לשלוש רמות כי אין עזרה. לעוזר הוראה אין מערכי שיעורים, נותנים סטודנטים לתלמידים שעושים עליהם התנסות. היום בשביל להרוויח טוב, אתה צריך להיות לפחות 15 שנים במערכת. אמא שלי כיום למעלה מ-30 שנים במערכת מרוויחה טוב. אם נרוויח יותר, יש מורים שיחזרו, אבל בתכלס טוב בחוץ".
מדי שנה מצטרפים כ-7,000 עובדי הוראה חדשים ועוד כ-3,000 למערכת החינוך, במוכר שאינו רשמי. אולם בנוגע לנתוני הפרישה, משרד החינוך לא מנדב בקלות כל כך את הנתונים. "אין מדובר בעזיבה", הם מסבירים, "אלא בתנועה וניידות של עובדי הוראה". ובכל זאת, כאשר אני מנסה שוב מתגלים הנתונים. כ-6,000 יוצאים לשבתון וחל"ת. כ-2,500 פורשים לגמלאות וכ-500 בוחרים לעזוב את המערכת".